הוצאת רזיאל: הארכיאולוג - בחיים, בפילוסופיה, בקולנוע

א.

המסע של הארכיאולוג אל עצמו

מדען, צייד אוצרות, שוליית הקוסם,

פסיכולוג מעמקים ובלש מטאפיסי

הארכיאולוג מזמין אותנו לצאת להרפתקה, שהיא גם מסע חניכה מקודש, לבלוש אחר תעלומה מרתקת ולבוא במגע עם עולם על-חושי, מאגי, ססגוני, מלא ישויות קסומות ומסוכנות. מעל הכל, הוא מגלה לנו כמה העבר, שאותו חשבנו ל'מת', הוא תוסס ומלא חיים.

כך, בסרט, 'לילה במוזיאון'. בחצות לילה, כמו באגדה, הכל מתעורר לחיים; כל החפצים, בעלי החיים המפוחלצים, הפסלים, החנוטים, הדגמים הזעירים, וכל שאר העתיקות, מתעוררים לפתע מתרדמתם. תחילה, זו מטאפורה נפלאה לכך שהעבר בהחלט נוכח וחי בהווה. לזה שיש לו עינים לראות, 'הכל מלא נשמה'. הוא מסיח את סיפורו וממשיך להפגין את נוכחותו.

גם שומר הלילה במוזיאון הזה הוא סוג של ארכיאולוג. עליו ללמוד לתקשר עם היצורים החיים האלו, השייכים כביכול לזמן אחר. דומה, שהם פלשו לתוך הזמן שלו. למעשה, הזמן עצמו הוא אשליה. ברגע שנפער 'סדק' בין הממדים השונים, הכל מקבל מחדש את חיותו. כעת, כמובן, אלו שהיו מסוכנים בעבר עלולים לחדש גם את כוחם להרע ויש ללמוד להתגונן מהם.

הארכיאולוג שלנו, כארכיטיפ של העצמי, אינו עוסק בדברים שהם ברומו של עולם עבור הארכיאולוג הרגיל כגון, תיארוך, שחזור ושימור. התיארוך הפחמני והמיון הקטלוגי המייגע מענין את הסבתא שלו. הוא לא מלומד רגיל. הוא שייך ל'מציאות האחרת' ונוטל בה חלק פעיל. בשבילו, העבר מרתק כי הוא מלא חיים ונוכח 'כאן ועכשיו'. הוא מעורב לגמרי בתוך ההווה. הדמויות של המיתולוגיה אינן יצירת הדמיון, הן חיות וקיימות.

הזמן הוא רב ממדי. אם לומר את האמת בפה מלא, אף אחד לא מת. בכך, הארכיאולוג הזה מזכיר לנו את נצח הנשמות, החוזרות להתגלגל, כמו גם את קיומם של עולמות מקבילים, נסתרים, שאפשר להציץ בהם מאחורי הפרגוד או לבקר בהם. כמובן, לא פעם הם פולשים אלינו מתוך משגה או כוונת זדון.

הארכיאולוג הוא סוג של פסיכולוג ובלש מטאפיסי – הוא חוקר תעלומות הקשורות בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות המין האנושי, ביצירות הילדות שלו. לדידו של הארכיאולוג שלנו, המיתולוגיה לא מתה כלל. אמנם, היא קבורה ומוסתרת במקומות שכוחי אל, בחפצים עתיקים, שונים ומשונים. תכופות, היא מוצנעת במקומות גלויים לעיני כל, מתחת לאפך, ודוקא משום כך, יש קושי אמיתי להבחין בה. אתה נדרש לאמץ 'זווית ראיה' בלתי שגרתית. חפצים אלו נושאים עמם לא רק ידע אלא גם עוצמה. הם משמרים בתוכם את אותה 'מאנה' – כח מאגי, שהיוצרים שלהם הפיחו בהם.

לדוגמה, 'ארון הברית', שעמו הסתובבו בני ישראל במדבר, מסוגל עדיין לחולל ניסים ולקטול נפשות. בכל החרבות המכושפות מפעמת רוח לחימה בצליל דק, כבוש ומסתורי. לא פעם, הן מסוגלות להילחם על דעת עצמן. כבר הסמוראים חשבו שהחרב סופגת את הנפש של אלו שהיא קטלה. מעט מעט היא מקבלת תודעה יחודית משלה, שתלויה בטיבם של הלוחמים שהחזיקו בה ובאלו שהיא הטיפה את דמם. כל המקדשים העתיקים מלאים סודות ורוחשים חיים. הם לא נבלעו בתהום הנשיה.

תכופות, נחשפים סודות מסוכנים מדי, שהיה עדיף להשאירם גנוזים לעד בחביון מערה או קבר נשכח, תת-קרקעי. לא פעם, דומה ארכיאולוג לאותה פנדורה סקרנית וקלת דעת מן האגדה היוונית, שפתחה תיבה שהיתה מלאה בכל המחלות והיסורים עלי אדמות. יש תיבות שאסור לפתוח. יש סודות שעדיף לשמור אותם בגניזה, שכן אתה מסתכן לפעור 'סדק בזמן' או לגרום ל'קרע בין ממדי' ולהביא אל העולם ישויות שאול וכוחות מרושעים, שהיו רדומים אלפי שנים בתוך קברותיהם.

בכל ארכיאולוג ראוי לשמו בוער יצר עז לחשוף את הסודות האלו. עם השנים, ככל שהוא נעשה מנוסה ובוגר יותר בנפשו, הוא מטפח סוג מיוחד במינו של ענוה וחוש אחריות. הוא מבין שהוא מסכן לא רק את עצמו. הוא עלול לשחרר כוחות איומים ביותר לתוך העולם. בעל כורחו הוא לומד, שיש לכבד את ה'גבול' שהזמן עצמו כופה בין החיים לבין המתים, בין העבר לבין ההווה והעתיד, בין המימד הזה ל'עולמות מקבילים'.

אחד הסודות על כוחו המיוחד של ד"ר אינדיאנה גו'נס הוא הידיעה להעריך נכונה את כושר ההכלה שלו. ממש כמו משה רבינו, הוא יודע להליט פניו מול הסנה הבוער. הוא יודע מתי לא להסתכל בדברים, שלא נועדו לעיני אנוש. כך, כאשר ארון הברית נפתח, כולם מסתכלים, אך ג'ונס יודע שכל המסתכל בשכינה, השכינה משיבה לו מבט וזה מבט שבן אנוש אינו מסוגל לעמוד בו. בצד העזות הבלתי רגילה שלו הוא יודע מתי עליו להישמר מפני כוחות גדולים ממנו. האחרים, נופלים קורבן מפאת הבורות שלהם, ויותר מזה, הגאוה היתרה שבהם, שאינה מבחינה בשום גבולות. ג'ונס מקבל באהבה וכבוד את הגבול שהאנושיות שמה לו ולכן הוא מצליח לצאת חי ממצבים רבים, שאחרים לא הצליחו לעשות זאת.

וכך, מגיע הארכיאולוג לעמוד מול השכינה, מול קדושה שהיא אש בוערת. הוא חניך של מיסטריה, ממש כמו חוקרים שונים שהפכו להיות חלק מאותו פולחן ועבודה שאמנית שבאו לחקור. הוא נעשה תלמיד ועובר התקדשות באותה חכמה אלוהית שחשף. הוא מלמד אותנו להתחבר לאור והוא גם מזהיר אותנו משימוש לא נכון בכוח או חשיפה לא בשלה אליו.

אנו לומדים ענוה בפני עוצמות גדולות מהכלי שלנו להכיל. אנו לומדים שהכח הרוחני האלוהי הוא ממשי. על כל עמוד חשמל במתח גבוה יש אזהרה שלא לגעת כדי שלא להתחשמל למוות.

אולי הוא לא יודע זאת, אך אינדיאנה ג'ונס הוא חניך אמיתי של מיסטריות עתיקות. הוא נפגש פנים אל פנים עם כוחות פעילים וישויות אדירות עוצמה – לא עם היסטוריה מתה. הוא לא נלכד בהיפנוט שהם מסוגלים להטיל על הזולת. באופן זה, הוא מהווה את התגלמות האני הבריא, הארצי, המסוגל לצלול לתוך נבכי עצמו ולצאת מזה בשלום. הוא לא נלכד בעוצמה של הארכיטיפים אלא לומד לזהות נכון את המוגבלות שלהם.

יונג הזהיר אותנו שלא להילכד בעוצמה המפנטת של הארכיטיפים. תהליך האינדיודואציה הוא הדיאלוג שהאני המודע מפתח עם התת מודע הקולקטיבי שלו. הארכיאולוג הוא מי שבא במגע ישיר עם התת מודע הקולטיבי כאשר הוא חוקר את העבר הקדום של המין האנושי. הוא מעלה מן הנשייה לא רק פריטים היפים למוזיאון – הוא מעורר מתרדמתם כוחות כמוסים עתיקים של מפלצות, אלים, ושדים גדולים, שהם כולם חלק בלתי נפרד מן העבר האנושי.

הציפוי שהתרבות מרחה עלינו הוא דק, כפי שאמר גתה. מתחת, מצוי איש מערות, בן שבט קדום, שאמן, צלבן או חוצן. ותמיד מתגלה שהעבר רלוונטי להווה ואין חכמה שאין בה סכנה. מעל הכל, כל תעלומה עתיקה היא גם מבחן לאומץ, יושרה וחוש מוסרי. היא דורשת מן הארכיאולוג כח אבחנה להבדיל בין הטוב והרע.

בסופו של דבר, הוא לוחם. הוא לוחם ברע בכך שהוא מפזר את הבערות אך גם בכך שהוא נאבק בדרקונים ומפלצות. יש דברים שמן הראוי לחשוף. יש דברים שיש להשאירם קבורים לעד. ותמיד יש כאלו שחפצים באותו ידע ועוצמה כדי לעשות בו שימוש לא ראוי. הארכיאולוג נאלץ להילחם גם בהם. ג'ונס נאלץ להאבק בגרמנים שרוצים את ארון הברית כדי לנצלו למלחמה או ברוסים שרוצים גם הם כח. גם הרעים מתענינים במיתולוגיה כמשהו חי, אך רק כדי למצוא בחפצי העוצמה והדיע כלי שרת להשגת מטרותיהם הנפשעות.

ארכיאולוג הוא מומחה לעבר ודוקא מתוך בקיאות זו בהיסטוריה ושפות עתיקות, 'מתות', הוא מסוגל לקרוא את ההווה מזווית מקורית משלו. לעבר יש השלכה עצומה על ההווה. תחילה, כידוע לכל, מי שלא לומד מן ההיסטוריה מועד לחזור עליה. הוא אוויל שלא הפיק שום לקח מהנסיון של דורות קודמים.

אם הארכיטיפים הם אכן הזכרון התמציתי ביותר של המין האנושי, התגבשות של הנסיון והחוויה של דורות אינמספר, כפי שטען יונג, הרי שיש ללמוד מכאן על החכמה שיש בהם אך גם על הצטברות של מידע שגוי ופרדגימות הכובלות את הרוח האנושית לצורות קיום מוקדמות ופרימיטיביות יותר. הארכיאולוג מנסה להפיק את החכמה שיש בארכיטיפים אך הוא גם לוחם בהם כי הוא מבין את האווילות והאלימות שהם מפגינים לעתים קרובות.

פרויד ויונג, אבות הפסיכולוגיה המודרנית, אלו שגילו את ה'תת מודע' – האישי והקולקטיבי, התענינו מאד בארכיאולוגיה. הם היו חוקרי מיתולוגיה מכיוון שעולם המיתוס, כפי שהצהיר יונג, הוא מאגר החלומות המשותף של המין האנושי. יונג ופרויד למדו על בשרם וממאות של מטופלים, ש'חלומות הם דרך המלך אל התת מודע'. באופן זה, סיפורי המיתולוגיה, האגדה ומעשיות העמים הפכו להיות נכסי תרבות חשובים גם עבור הפסיכואנליטיקן החוקר את הגניזות של 'התת מודע הקולקטיבי'.

ובכן, יש לנו כאן מסע מרתק לתוך העבר האצור ב'כמוסות זמן' של הארכיאולוגיה. כל פריט אספנות הוא ציון דרך על נתיב ההתפתחות הנפשית שעבר המין האנושי. כאשר אתה נכנס לתוך קבר פרעונים או מקדש חרב ונטוש, אתה צולל אל עמקי התת מודע שלך. וכפי שהתת מודע מכיל יותר שדים ממלאכים אתה מסתכן, בדיוק כמו פסיכולוג האמון על נבכי הנפש, לעורר ארכיטיפים רבי עוצמה אשר עלולים לפגוע בך אנושות, אם לא תדע להתגונן בפניהם. הם יפיעו בפניך כישיות חיות, שאינן יודעות את הזמן. הן נאמנות לטבען תמיד שכן הזמן ההיסטורי הרגיל לא חל עליהן. הן קפואות בזמן, ממש כמו המומיות האלו, ועלולות לחזור לחיים – לא כדי לתקשר איתך אלא כדי להמשיך לעשות את מה שהן עשו מימים ימימה.

כך, אתה פוגש את החיים לשעבר לא במלוא הפריחה אלא ב'אזור דמדומים' מסוכן, קפוא בזמן – חיים למחצה, משולדים, עטופי תכריכים, רגישים לאור יום כמו ערפד. לכן, הם כך כך מסוכנים. הם לא סובלים בתחומם את החיים באופן מלא. דומה הארכיאולוג לאודיסאוס המבקר ב'האדס', ארץ השאול. הוא מלא רוחות רפאים, שחלקן תאב נקם. אך כדי למצוא נתיב לחזור הביתה אתה צריך לפעמים לחזור אל העבר, ואפילו הוא נדמה 'מת' לכל האחרים. השאול מחזיקה סודות היפים לא פעם לחיים כדי שיוכלו להמשיך לצמוח.

הארכיאולוג הוא מדען, צייד אוצרות ושוליית הקוסם בעת ובעונה אחת. אולי התעלומה מענינת אותו מבחינה מדעית אך הוא חפץ להניח ידיו על פריט של עוצמה וכך להוכיח לעולם כולו שהמיתולוגיה והמעשיה העממית אינן רק סיפורי פנטסיה לילדים. לא פעם, כמו אותו מדען ביש גדא בסרט 'ספלאש', הוא יעשה הכל להוכיח שיש בנות ים בעולם וישפוך מים על רגליה של אשה רק כדי לחטוף מכות מבעלה. בסופו של דבר הוא יוכיח זאת קבל עם ועדה רק כדי לגלות שהוא פגע באנשים חפים מפשע ועדיף היה שלא ירדוף כלל אחרי ה'אמת'.

האמת היא שם בחוץ'. אכן, כך. אך במהרה, מתוך חיפוש חיצוני, נגלה שהאמת היא גם בפנים. לא פעם, היה עדיף להשאיר את האמת מוסתרת בתוך גנזך הזמן. זו הייתה הרפתקה נפלאה לשחר אחריה אך אינך מגלה בגרות של ממש עד שאתה לא מבין כמה נחוץ להשאיר אותה בחביון האדמה או מתחת לחורבות.

הארכיאולוג שלנו הוא קודם כל גיבור פעולה. הוא נאבק לשרוד בתוך מציאות מסוכנת, הוא מתמודד עם כוחות טבע כפי שהוא נאלץ להילחם במפלצות קדומות ובבני אדם חמדניים עד כדי רשעות. יש לו תושיה פיסית מדהימה, המחלצת אותו לא פעם ממצבים הנדמים אבודים. הוא יוצא חי כמעט ללא שריטה ממלכודות מוות, שכמעט אף אחד אינו מסוגל לשרוד. לא מדובר בכח פיסי, מדובר באינסטינקט של שימור עצמי הישרדותי שטופח לאורך שנים על ידי אימון חוזר ונשנה והפך למיומנות מפליאה של ממש. הוא ניחן בתושיה מפליאה להתמודד עם נסיבות חדשות, שלא היה ערוך אליהן. הוא אמן האימפרוביזציה וכושר ההסתגלות.

צייד אוצרות עשוי להתחקות במשך שנים ארוכות אחרי ספינה טרופה מתקופת הזוהר של האימפריה הספרדית שהתעשרה בכל הזהב שגנבה מהיבשת החדשה. ללא ספק, הוא תאב בצע, אך הוא גם שוחר מדע באמת ובתמים. הוא חפץ להכיר את העבר, לזכות להוקרה מבעלי מקצוע הדומים לו ותוך כדי כך גם להתעשר בסכום גדול. הוא חש שמגיע לו להרוויח את חלקו מן ההיסטוריה אחרי כל המאמצים המפרכים והסכנות שנטל על עצמו כדי לחשוף אותה.

בנבדל מהקוסם, לארכיאולוג מסוג זה אין כוחות מיוחדים על חושיים. הוא אדם לכל דבר, אך בעל יוזמה, מרץ בלתי נדלה, רוח לחימה, חוש הגינות הכרוך בעורמה מדהימה, חוש בלשי וכישורי הישרדות של חיית ג'ונגל. הוא תמיד מפתיע לא רק אותנו אלא גם את עצמו. לכל היותר, הוא עושה שימוש בחפצי העוצמה, הקמיעות והלחשים שהוא חושף. אנו מבינים שגם חלק מהקוסמים הקדומים לא היו בעלי כח מצד עצמם. הם פשוט ידעו להשתמש בטכנולוגיה מיוחדת. מאגיה היא סוג של מדע לכל דבר ואין שום מניעה שאדם בקי ובעל ידע ואומץ לב, לא יהיה מסוגל לעשות בהם שימוש.

והנה, כאן עולה אחד הנושאים המענינים באשר לשימוש בכוחות מאגיים. בכל זאת, יש יחוד לטכנולוגיה המאגית, שאחריה משחרים גם החברה הרעים. רק מי שניחן בטוהר פנימי יכול לנצל כהלכה את הכוחות האלו וכל זמן שהוא אינו עושה זאת לתועלתו האישית. רק מתוך התגברות על האנוכיות שלו, יכול ארכיאולוג כזה לזמן לצידו כוחות יוצאי דופן ולעשות שימוש במאגיה מבלי ליפול לה קורבן בעצמו. כל האחרים, שחיפשו את הכוחות האלו לשימוש אנוכי נפגעים מהם. הם לא היו מוליך נקי לאנרגיות האלו.

הארכיאולוג, שהוא גיבור אמיתי, מלמד אותנו את סוד כוחו האמיתי. אולי הוא נראה לא פעם חמדן ואנוכי, אך ברגע של מבחן, הוא מסוגל לוותר על התועלת האישית ועל החשבון הפרטי שלו. הוא מוכן למסור את נפשו למען אדם אחר.

במקדש נטוש קל הרבה יותר להתקל במלכודות מוות ושדים מאשר למצוא אוצרות ולהיפגש עם מלאכים. אם אינך יודע להתמודד עם המלכודות והשדים, אתה תאלץ לחזור על עקבותיך או למות באותם מקומות שכוחי אל, להותיר את עצמותיך המלבינות כאזהרה נוספת לבאים אחריך.

הדרקון, שומר הסף לאוצרות הידע והזהב העתיקים באגדות מופיע בדמות מלכודת קטלנית או כמתחרה אחר, רע, שגם הוא חפץ באוצר לעצמו בלבד. הנבל התורן מחפש את חפצי העוצמה האלו למען שימושו האישי האנוכי. הוא רוצה את הכח והתהילה לעצמו. לכן, בסופו של דבר הוא הופך קורבן לכח שהוא מעורר. כדי להצליח להתמודד כהלכה עם 'כח' אתה זקוק לסוג של טוהר ונקיות פנימית, בגרות וחוסר אנוכיות.

כסף, ידע, עוצמה, תהילה, וכיוצא, הם הפיתויים העומדים על דרכו של הלוחם האמיץ בדרכו אל האוצר האמיתי – החכמה, הצמיחה הפנימית, העוצמה האישית, שהולכים ומתחזקים ככל שאתה מוכן למסור את נפשך למען הדעת והאהבה לשמה.

לפעמים, הארכיאולוג הזה ירחיק לכת ויגלה שההיסטוריה הקדומה של המין האנושי הושפעה מחוצנים אשר בקרו כאן לצורך זה או אחר. וכך התחברו לנו בחפיפה מרתקת שני תחומי רבי עניין, מיתולוגיה וחוצנים. הקישור הזה זכה לכמה וכמה פיתוחים בקולנוע ויש להתעמק בו מעט כדי להבין את המטאפורה הנפלאה והמסוכנת שיש כאן.

כך, אינדיאנה ג'ונס שגילה את ארון הברית והחזיר לכפרו פסל מקודש של שיווה – וכך הדריך אותנו במסע אל העידן המקראי ואל קדמוניות הודו, יחפש עשרים שנה מאוחר יותר את גולגולות הבדולח, השייכות לגזע חוצני, שהגיע לכאן מגלקסיה אחרת או מימד אחר.

פון דניקן בספריו הרבים החזיר לארכיאולוגיה את התעלומה הגדולה מכולן – מוצא החיים התבוניים על כדור הארץ. הוא גם הוליד היסטוריות חלופיות של האנושות בצד ההיסטוריה הרשמית. לפתע, מדע הארכיאולוגיה, שבעצמו כוסה באבק בשל הסתכלות מקובלת, הפך שוב מרגש בזכות האפשרות לפתח הסברים שונים לחלוטין לעבר. הארכיאולוג הפך להיות חוקר עבמ"ים.

היה זה הסופר ארתור ס. קלארק שאמר שכל טכנולוגיה מצטיירת לאלו שאינם מבינים אותה כמאגיה. כאשר מחברים את חפצי הקדושה לחוצנים אנו מקבלים טכנולוגיה משוכללת, מדהימה, שמעוררת בנו, בצד התמיהה הרוחנית, גם סקרנות מדעית פשוטה. איך הם עובדים? מהם הכוחות שהם מנצלים? האם אנו מסוגלים לפתח טכנולוגיות דומות?

גולגולות הבדולח ידועות לארכיאולוגיה מזה עשרות בשנים ואף התפתחה סביבן ספרות מחקר ופנטסיה שלמה. על פי אינדיאנה ג'ונס, 12 גולגולות הבדולח אלו שייכות ל-12 חוצנים רמי דרג. הן אוצרות ידע ואנרגיה עצומה.

בתחילה, אנו חושבים שהיריבה הרוסיה שלו, שאף היא מחפשת את הגולגולות האלו ומוכנה לעשות למענן 'הכל', עושה זאת מתאוות בצע, תהילה או פטריוטיות. והנה, מתגלה שדוקא היא החוקרת הרצינית והמסורה ביותר. החיפוש שלה כמעט דתי. היא רוצה 'לדעת הכל' – כל מה שהגולגולות האלו מכילות, שזה הידע של היקום כולו. בקשתה נענית אלא שאז מתגלה שהיא לא מסוגלת כלל לעמוד בחכמה העצומה ובאנרגיה הנשפעת לה; הראש שלה מתפוצץ, פשוטו כמשמעו. היא לא היתה בשלה לתשוקת הדעת העצומה שלה.

שוב, אנו מוזהרים 'לא לפתוח את התיבה!'. אולי היא לא מכילה מחלות ואסונות. אולי היא מכילה חכמה קוסמית נעלה, אך אנו לא בשלים לה. כאשר אנו נחשפים לפני הזמן למימד גבוה מאיתנו, הסקרנות הזו יכולה להיות בעוכרינו. גם לארכיאולוג יש איסור חמור שלא לעלות בהר או לנגוע בקצהו.

דומה, הארכיאולוג מתענין כמו ילד בחפצים ובסיפורי מעשיות משנים קדמוניות – לא בעצמו! אך ככל שיוצר הדמות והעלילה מוכשר יותר, הארכיאולוג שלו עובר מסע אישי פנימי – הסיפור שבחוץ הופך להיות רלוונטי לחייו האישיים. כך, מתגלה שסיפורו ניחן בעומק בלתי צפוי כמטאפורה של מסע חניכה והתגלות רוחנית.

יש כאלו שאינם זקוקים למסע החיצוני כדי לצלול לתוך עצמם, אך ארכיאולוגים כמו אינדיאנה ג'ונס ולארה קרופט זקוקים לעלילה חיצונית כדי לחשוף את הסודות העמוקים הקבורים בנפשם שלהם, ביחסיהם עם הקרובים אליהם ביותר.

תכופות, העבר פולש לתוך ההווה כדי לקבל תיקון. אולי זו לא הייתה כוונתו הראשונה, אך לפחות, זו ההזדמנות שנוצרת כעת. אפשר לרפא את העבר שנתקע בלולאת זמן, שהפסיק להתפתח, מכיוון שנשאר בשולי החיים. בחצות לילה יש הזדמנות לחידוש הצמיחה שהיא תולדה של המפגש בין העידנים השונים. אנו לומדים על עצמנו, אנו רוכשים את חכמת הדורות וגם את מחלותיהם, אך לומדים תוך כדי כך לחזור אל המקום הפגוע ולרפא אותו.

שומר המוזיאון מגלה תושיה מפתיעה כאשר הוא לומד להקשיב לכל הדמויות האלו, המתעוררות בחצות לילה וכל אחת מהן עושה את שלה. דומה, מציץ אתה בנבכי הזמן בתוך נפשך. כל הדמויות האלו חיות בתוכך ועליך להבין את סיפורן, את טבען, ולהביא אותן לכלל הרמוניה. אתה עושה זאת כאשר אתה מתייחס לכולם ללא פחד, מתוך אמפטיה. לא פעם, עליך להיות אמיץ ולשים גבול למי שרוצה לצאת מגדרו ולעבור על מידותיו. זהו מאבק על שפיות ועל הרמוניה פנימית. כל הזמנים מתכללים זה בזה, כל הדמויות חשובות. כל אחת מהן עצבה את ההיסטוריה ומהווה חלק מן ההווה המתמשך.

אינדיאנה ג'ונס כמו לארה קרופט קבלו את הדחף שלהם להפוך לארכיאולוגים מאביהם. אביו של ג'ונס היה ארכיאולוג וחוקר תעלומות מן העבר וגם אביה של לארה. שניהם חוו שהאב הזה 'שקוע בתוך עצמו' ולא העניק להם כלל את הקרבה שהיו זקוקים לה. דומה, העיסוק שלהם מבטא גם מעין חיפוש אב, שהיה נעדר מתוך חייהם. הוא היה מצוי ברקע. הם כועסים עליו ולא מבינים למה לא קבלו ממנו את תשומת הלב הראויה. אולי הם מנסים למצוא חן בעיניו, לגרום לו להעריך אותם ולשים אליהם לב. אכן, עיקר הדחף של לארה הוא לפגוש שוב את אביה, לחזור אליו בזמן. ג'ונס התייאש לגמרי מאביו למרות שהוא דומה לו שתי טיפות מים.

ובכן, יתכן שיש לנו כאן מטאפורה עמוקה יותר. הארכיאולוג מחפש את העבר כי הוא מחפש את אביו, את מוצא החיים – את האל. השיבה בזמן היא הדחף לחזור אל השורש – אל ראשית הזמן עצמו. זהו מסע במעלה נהר הזמן כדי למצוא את המקור האלמותי, שהוליד את הזמן ואת ההיסטוריה. הם מנסים להעניק משמעות להיסטוריה האישית שלהם בכך שהם חוקרים את ההיסטוריה הכללית.

וכמובן, הארכיאולוג אינו ידוע שיותר מכל הוא חוקר את עצמו ותוהה על חידת האני האישי שלו. התעלומה האמיתית שכל בלש חוקר, בין אם הוא בלש רגיל בדומה לשרלוק הולמס או בלש היסטוריון בדומה לאינדיאנה ג'ונס, היא חידת עצמו. אולי משום כך יש כאן אובססיה של ממש. ג'ונס ממש כמו הולמס זקוק לתעלומה כלשהי שתעניק לו סיבה לחיות. למעשה, הוא מחפש אחר עצמו. המבט פונה החוצה כי הוא עדיין לא מסוגל לפנות ישירות אל עצמו. הוא עדיין זקוק לראי והשתקפות. תלמיד הרוח לומד לפנות אל עצמו ולכן הוא פחות זקוק לתעלומה חיצונית. הוא יודע שהחקירה היחידה שהוא מופקד עליה היא 'חקירה עצמית'. כאן, היודע, הידוע, והידיעה חוברים להיות דבר אחד. משום כך, אין יותר צורך בראי. אתה זקוק לו רק כאשר אתה עדיין מפוצל לאובייקט וסובייקט. כאשר אדם חוקר את עצמו בדרך המדיטציה – הסוביקט מתבונן בעצמו וכך הופך להיות נוכחות פשוטה.

לסיכום, הארכיאולוג מכיר היטב את המנהרה שדרכה נופלת אליס לתוך מציאות חלופית. אולי לאליס הדבר קורה לעתים נדירות אך לו זה קורה כמעט כל יום. תכופות, הוא חוצה סף כלשהו, בכוונה או בלא משים, ומוצא את עצמו מהצד השני של הראי – בתוך עולם של קסם, אפל ומרתק כאחד.

האם חור התולעת הזה שבין המימדים אינו נמצא בכל אחד מאיתנו, בכל רגע של הקיום? פירושו, שניתן לעבור מתדר מודעות אחד לשני וכך למצוא את עצמך ב'מציאות אחרת'. לחכמים, אין אלא תודעה או 'מטריקס'. השאלה כאן אינה מהי המציאות האחת, האוביקטיבית, מה אמת ומה אשליה. הכל אמת ואשליה גם יחד. כאן, כמו בכל עולם שהוא קודם כל יצירת אמנות, העיקר הוא המסר.

מדען רגיל נאלץ להאבק קשה על האבחנה בין אמת לאשליה. הוא צריך לבחון כל דבר על פי אמות מידה המקודשות על המציאות ההסכמית שלנו. אך באמנות, הארכיאולוג עושה עבודה חשובה מזו – הוא מסייר בתוך התת מודע הקולקטיבי וממפה אותו עבורנו מחדש. כאמור, העיקר כאן המסר הפנימי או בפשטות, עומק המטאפורה הרוחנית המוצגת לפנינו ומפתה אותנו להיכנס לתוכה בדילוג אחד – ממש כמו מרי פופינס והילדים הקופצים לתוך ציור גיר צבעוני על מדרכת ומגיעים לעולם אחר.