הוצאת רזיאל: הלוחם - בחיים, בפילוסופיה, בקולנוע

מבוא

עוצמה ואקסטזה

חוסן בלתי רגיל, שלהוב מיני,

והנצחון על הפחד

כל תרבות יוצרת לה באופן טבעי גיבורים עזי רושם. הם משמשים לה התגלמות של אידיאל, צלם דמות, שעל פיו אפשר לעצב את הדור הצעיר. הגיבורים הם ביטוי מוחשי של ערכי החברה, מקור התפעלות ומופת חינוכי. אנו אסירי תודה להם. בדרך כלל, אנו חייבים להם את חיינו. הם האבות של החברה, המורים שלה, אלו שאפילו ב'מותם קידשו לנו את החיים'. הם מעוררים בנו את כוחות היצירה וההגשמה. הם מעניקים השראה למסע האישי שלנו אל המימוש והתהילה.

אמור לי מי הגיבור שלך ואומר לך מי אתה. כל אחד מוצא לו גיבור שעימו הוא מזדהה, המשמש לו מקור השראה ומדריך. תרבות צבאית, כגון זו של ספרטה היוונית או זו של הסמוראים היפניים, שואפת ליצור את הלוחם האידיאלי. תרבות דתית, כגון זו היהודית, הנוצרית או הבודהיסטית, מטפחת ערכים של אמונה ודבקות. כאן, הצדיק, הקדוש והנאור הם הגיבורים הגדולים.

לכל תרבות יש מאות תרבויות שוליים ולהן אלפי גיבורים משלהן, ואפילו זה הגנב שאף אחד לא הצליח לתפוס, האקר הגאון או צייר רחוב אנונימי, שניצח את הממסד בעצם היותו חריג משונה. אם נפטר מן העולם ממנת יתר של סמים זה לא מפחית חלילה מכבודו. אולי זה אפילו מצמיח סביב ראשו הילה זהובה של קדוש מעונה.

את הסדרה הזו, המוקדשת לארכיטיפים בחיים, בפילוסופיה ובקולנוע, נתחיל בשני סוגי גיבורים, הלוחם והמאהב.

צד שווה לאהבה ולמלחמה – שניהם עוסקים בענינים של חיים ומוות. אולי "היום כבר לא מתים יותר מאהבה", כפי שאומר השיר, אך רק למראית עין. למעשה, האהבה ממשיכה להפיק דרמות של התמסרות קיצונית, קנאה עזה, התעלות והתאבדות, כפי שעשתה זאת מימים ימימה. בכל מקרה, טול מהחיים את האהבה ואתה נותר רק עם קליפה שדופה, שכל עסקה בהישרדות או בגעגוע רומנטי המחלה את הלב.

במלחמה ברור לכל שאתה עורך בכל רגע הימור על חייך ולא רק בשדה המערכה אלא באימון עצמו. אפילו אתה נוקט זהירות מירבית, אתה עלול להיפצע מתנועה לא זהירה, שלך או של זולתך, פגיעה של סיף או כדור תועה.

בדרך כלל, גיבורי המלחמה זוכים להירשם בדפי ההיסטוריה ולהנות מתהילת עולם. אפילו את גיבורי האהבה אנו מעריכים בעיקר על האומץ והתושיה להילחם כדי לזכות באהבה. אחרי שהגיבור זוכה בנסיכה הוא נעלם איתה מעבר לשקיעה. דומה, דבר נדוש היא האהבה עצמה ואף אחד לא מתעניין באמת בזוג הזה אחרי שהצליח להגיע בשלום לחופה. מעטים יודעים שהאתגר הגדול של גיבור האהבה הוא אחרי החופה.

לכאורה, הלוחם שונה לגמרי בהלך רוחו ובכישוריו מאלו של המאהב. זה מטפח את העוצמה, החוסן, האומץ, התכסיסנות, עמידות גבוהה לכאב וחסך קיצוני, הגאוה בעצמו, הנכונות למות. גם אם אינו מניח לשנאה לשמש לו מניע, הוא תאב נצחון. הוא רוצה לחסל או לכבוש את יריבו. הוא תחרותי עד הקצה.

ואילו זה מטפח את עדינות הנפש ואנינות המגע, הוא אמן השואף לחלוק את לבו, הוא כובש על ידי התמסרות. הוא חש את זולתו כחלק מעצמו. הוא רוצה לענג ולהתענג. הוא חפץ להעניק חיים למי שהוא אוהבו.

אם הגבורה מטפחת את הגבול, אהבה מבקשת למחוק אותו כליל. היא שואפת להתמזג עד כדי איון עצמי. משום כך, האהבה עצמה זקוקה תכופות לאומץ לב אך לא כדי להכניע את זולתה אלא כדי לבטל את עצמה. בכל אופן, לאהבה טוב כאשר אין לה צורך בכל התגברות או תושיית רצון. היא מכבדת את הספונטניות הגמורה ושואפת אל ביטול המתחולל מעצמו, מתוך התפעלות נפש עד כלות.

בתחילה, אנו נתחקה אחרי השוני שבין העולמות האלו וננסה לתהות על סודותיו ומתכון ההצלחה היחודי של כל אחד מהם. בהמשך, ככל שנעמיק, נגלה שיש שורש משותף נעלם לשתי צורות הוויה אלו. אך רק כאשר הגבורה והאהבה מוכנות לחזור את המקור הקמאי שלהן ברוח.

שתי תורות גדולות הגיעו אלינו מן המזרח. האחת, זו שמוצאה ב'שאולין',[1] שהתמחתה בטיפוח נזירים לוחמים, שהקדישו חיים שלמים להפוך את עצמם חסינים לכל מאמץ ואיום. השניה, אמנות הטנטרה, שלימדה איך להגיע להארה באמצעות האקסטזה המינית. דומה, אין לך שתי אמנויות שהן שונות ומקוטבות מאלו, השואפות להשיג דבר והיפוכו. הראשונה, נצחון על יריב. השניה, אחוד בין אוהבים. בכל אופן, הצד המשותף מתגלה כאשר אתה מבין ששתיהן טופחו באמצעות אמנות המדיטציה. אותה מדיטציה עצמה, שיכולה להפוך אותך ללוחם על, מסוגלת להפוך אותך למאהב על.

גיבור המלחמה זקוק לעוצמה. עליו להתגבר על אויב או מכשול גדול, התובעים ממנו אימוץ כל הכוחות. עליו לטפח בעצמו את העוצמה הפיסית ואת נחישות הרצון. איך מטפחים עוצמה? ובכן, כמו במכון כושר. אתה מתחיל עם משקולת קלה ומגדיל את הכובד בכל פעם בצורה הדרגתית. הצלחתו של כל תרגול הוא בתכנון מדויק של דרגות המאמץ. התלמיד המתחיל עובר סדרה של מכשולים, שהולכים ונעשים קשים יותר ככל שהוא מתקדם. מורה זהיר לא ישים לחניכו את הרף כל כך גבוה שהוא יכשל. בדרך כלל, מאמץ יתר משיג תוצאה הפוכה – הוא גורם לתלמיד לסגת.

אך לא מדובר רק בהגדלת הכח הפיסי באופן ישיר. במקביל, התלמיד מפתח יכולת להתמודד עם כאב ועם הפחד שמלווים מאמץ גדול. לא בחינם, המילה מאמץ מכילה את המילה אומץ. כל מאמץ בלתי רגיל, מפרך, תובע מן התלמיד אומץ לחצות גבול, שנדמה לו בלתי עביר. מדובר איפוא גם בכח סיבולת ואומץ, שהם לא פחות חשובים ממפגן הכח עצמו.

לא פעם, המנצח הוא זה שמסוגל להחזיק מעמד רגע אחד נוסף על היריב שלו. כך רוקי בלבואה, המתאגרף הבלתי נשכח, שיצר סילבסטר סטלון בצעירותו. אמנם, הוא חזק מאד, אך עיקר כוחו לספוג מכות שהיו משאירות כל אחד אחר מעולף לגמרי. הוא לא מסכים להתמוטט. הוא מסוגל להכיל דרגות גבוהות של כאב מוחץ מבלי לאבד את הכרתו ואת עשתונותיו. עיקר כושרו בכח הסיבולת שלו. הוא פשוט מתיש את יריביו, שעמידים פחות ממנו.

במזרח, הדרך לפתח עוצמה פיסית היא פשוטה עד גיחוך. הרעיון הוא שאנרגיית הצ'י מתגייסת מיד לכל מקום בגוף שחוטף פגיעה כלשהי. היא מחזקת אותו ומתחילה מיד לרפא אותו. די שתחבוט בכל אזור בגופך כדי לגרום לאנרגיית הצ'י לנוע לשם ולחזק אותו. במשך שנים הלוחמים חובטים את גופם בכל דרך אפשרית במכות יבשות וכך מטפחים את חוזקם במידה מופלאה. למשל, אפשר באמצעות דפיקות ראש בשק חול במשך שנים לחזק את עצמות הגולגולת שתהינה חזקות פי ארבע מגולגולת רגילה. תרגול מתקדם יותר מסוגל להפוך את גופך חסין כמעט לכל פגיעה פיסית, בתנאי שאתה מוכן כראוי למכה. על פי המסורת, אתה מסוגל לחסן את גופך אפילו בפני פגיעת חרב או רומח. קשה לומר מה כאן אגדה ומה מציאות. בכל מקרה, אין ספק שאמני לחימה מסוגלים לבצע מעללים הנדמים להדיוט בלתי אפשריים.

אמן אהבה אינו מחפש עוצמה כי אם אקסטזה. הוא חניכו של עקרון העונג. כאן, האנרגיה צריכה לנוע אל איבר המין ואל הלב כדי ליצור שלהוב שהוא ארוטי ורוחני כאחד. איך מטפחים את האקסטזה?

ובכן, אם המומחה באמנויות לחימה מגדיל את כמות המאמץ, גיבור האהבה מעצים את הרגישות. כל חוש ניחן בגן עדן וגהינום משלו. ככל שהוא מתעדן הוא נעשה רגיש לדקויות ומרקמים שפעם היה אטום או אדיש אליהם.

אמן האהבה מעדן את כושר הקליטה של חושיו. החשוב מכל החושים באמנות הזו הוא דוקא החוש הנחשב המגושם ביותר – המישוש. כף ידו של אמן הלחימה נעשית מיובלת וקשה – 'מסוקסת', עד שהיא כמעט חסרת רגישות לכאב. המחיר לכך, שהיד הזו נעשית פחות רגישה ל'סקס' ולמגע באופן כללי. אך מאהב מטפח את הרגישות בקצות אצבעותיו לדרגה הכי גבוהה שהוא יכול. המגע המרפרף ביותר נעשה שער לעונג גדול, לרטט המסוגל לפתוח את הלב.

אם הלוחם לומד להתעלם מגירויים כגון מראה, ריח או צליל כדי להיות קשוב לגמרי לתנועה הבאה מתוכו, המאהב מפתח רגישות מוגברת בכל חושיו. האהובה היא כלי נגינה שהוא לומד לפרוט עליו כדי להפיק הרמוניות חושניות נפלאות. היא יכולה להלהיב את רוחו ביופי הקורן של דמותה, בריחה הבשום, המשכר, בצליל קולה המהפנט, בכל תנועה קלה של גופה.

בכל אופן, צד דומה בין הלוחם למאהב, שהם לומדים 'לרקוד' יחד עם הזולת בתזמון והרמוניה, גם אם כל אחד מהם שואף לתכלית שונה לגמרי. הראשון חייב להיות מוכן לכל תנועה של יריבו ולכן הוא מפתח כלפיו רגישות הגובלת במדיומליות על חושית. המאהב שואף להתאחד עם אהובתו. הוא חש בה בתוכו כ'עצם מעצמו ובשר מבשרו'. הם נעים יחד במחול שתכליתו עונג עצום, המתיך וממוסס את כל הגבולות ביניהם. היריבים לוחמים כדי לנצח. המאהבים רוקדים יחד כדי להתערבל.

עם זאת, דומה, שיתוף רוח יש כאן אפילו בין יריבים, כל זמן שהם רוחשים כבוד זה לזה. אנרגיית ההישרדות מחדדת את הרגישות לדרגה כמעט בלתי נסבלת. ללא הכשרה מתאימה, הרגישות הזו היתה עלולה להפוך למתח קטלני, משתק. ואילו כך, הפחד הופך לערנות ועוצמה מהירה כבזק.

וגם האקסטזה זקוקה לכלי חסון, המסוגל להיפתח באמון לשטף האנרגיה הבלתי רגיל. עדות טראגית לכך הם מאהבים, שחטפו התקף לב באמצע משגל. הריגוש המיני העז היה גדול מדי עבורם.

המדיטציה מלמדת אותנו שהן המלחמה והן האהבה זקוקות להקשבה עמוקה, חיבור עצמי, ויכולת 'להתאים' את תנועותיך עם הזולת. העובדה ששתי אמנויות אלו הן כל כך פיסיות במהותן מחייבת גוף חסון, בריא, רגיש ואינטליגנטי, המסוגל להכיל ולהוליך דרכו אנרגיה יוצאת דופן.

כאשר חושבים על גיבור אהבה עולים בזכרון רומיאו ויוליה, הטורבדורים של ימי הביניים, שלמה המלך, רומי, המשורר הסופי הגדול, כמו גם מומחי טנטרה לארוטיקה ואמנות האקסטזה המינית. הם לימדו אותנו מהי אהבה בתענוגים וסיפרו לנו על היסורים הכרוכים בכיסופים לאין תוחלת, פחדים, מעצורים, ואפילו מוות. האסכולה הרומנטית הזדווגה לא פעם עם יגון עולם כדי להוליד סוג של יאוש קטלני. עד כדי כך שהשיר מכריז, "עזה כמוות אהבה" או "אין אהבות שמחות".

דומה, יפים יסורים לעדיני הנפש ואין לך אהבה שאין בה מהתמהון ועד לשגעון. אם אינה סובלת מהפערים המולדים שבין זכר ונקבה, מהפכפכנות הרגש, היא מועדת תכופות להתמודד עם מוסכמות חברתיות ולא תמיד היא יוצאת מנצחת. החץ של קופידון מתעמר הן בשכל הישר של היחיד והן במוסכמות של החברה. הוא עושה את שלו בכפייתיות כזו שאתה אנוס על פי צו לבך ואפילו הוא הופך אותך חרפה לציבור או פושע מבוקש.

אנו זוכרים את הלנה היפה, שחוללה מלחמה גדולה שנמשכה עשר שנים וגרמה בסופו של דבר לחורבנה של טרויה. והיה מי שאמר שאם אפה של קליאופטרה היה ארוך או קצר יותר כל ההיסטוריה היתה שונה. אולי בגלוי הכסף מסובב את העולם אבל בנסתר עושים זאת גם הפין והדגדגן ומעל הכל, הלב הזה הנכסף לתענוג אינסופי ואפילו הוא גורר אותך לגהינום כמו כל התמכרות לאין שליטה.

בכל אופן, אין להגביל את גיבורי האהבה לרומנטיקה ולארוטיקה. היו אוהבי אדם גדולים כמו גנדי, וויטמן, אמא תרזה ומרטין לותר. היו אוהבי טבע גדולים שכיבדו את החיים בכל. נקל לשער שמדענים אוהבים את הטבע על חוקיותו המופלאה כפי שאמנים אוהבים את השוני המרהיב שנגול לאניני החוש, כגון המוסיקה, הציור או הספרות. כל הדתות מעריצות את שיכורי האלהים, שמוכנים לחפש אותו כל חייהם מתוך מסירות נפש עילאית וכל סגפנות והקרבה עצמית יפה ומקודשת בעיניהם.

ויש שהם אולי שטחיים יותר באהבה ועם זאת, מסורים להפליא. כגון, אוהבי מסתורין ודרמה, שתעלומות מושכות את לבם במתק מסתורי, שהפחד רק מוסיף לו תבלין חריף. אספנים שמוסרים את כספם ואת נפשם על בולים, עתיקות או חוברות קומיקס והם שומרים אמונים לפריטי אהבתם בקנאות דתית.

מאהבת אם ועד אהבת חוקר את החרק שאחריו הוא עוקב בסקרנות אינסופית, אנו מגלים את האהבה ככח המקיים את העולם ויוצר בהבל פה עולמות חדשים לאין מספר. הכח הזה גם גולש בקלות על גדותיו ועשוי מתוך אי שפיות זמנית לפרוע חוק וסדר, לבצע פשעים, לחולל יסורי לב קשים, מלחמות ואם לא רצח לפחות התאבדות.

כאשר אנו חושבים על גיבור מלחמה, אנו מעלים בזכרון את גיבורי המיתולוגיה והאגדה הרבים כגון אכילס והרקולס, תזאוס ואודיסאוס, המלך ארתור ואבירי השולחן העגול וכל גיבורי-העל של הקומיקס בתקופתנו.

פעם היו לנו גיבורי מערבונים שידעו לשלוף אקדח בהרף עין ולקלוע אל חוט השערה אך היו מאד מסורבלים ושלומיאלים כאשר החליפו מהלומות. במהרה הגיעו מן המזרח אמני לחימה מופלאים שדמו לרקדנים מקצועיים. כאשר מדובר בקרב מגע הם שייכים ל'ליגה אחרת' לגמרי. הקולנוע המערבי התקשה לתת להם בתחילה את הכבוד המגיע להם.

בעקבות ברוס לי, הראשון שחצה את הגבול שבין הונג קונג להוליווד, הקולנוע המערבי השתפר פלאים וסיגל לעצמו את אמנויות הלחימה של המזרח. עכשיו, הקטטה ההמונית של המערבון נראית פשוט ילדותית ומגוחכת. הגיבור החדש מחטיף מכות בסגנון שאולין אלגנטי להדהים ורק לעתים רחוקות חוזר לסורו וחושב שהכח הגולמי לבדו יביא לו נצחון.

הגיבור הוא היוצא מן הכלל, זה שגם כאשר הוא פוחד כמו כולם, הוא אינו מניח לפחד לשתק אותו. הוא לומד להפוך את הפחד והכאב לידידים, סמי מרץ ומורים רבי ערך. האדרנלין, הסם הגדול, שבו משתמש הטבע כדי להכין את הגוף למנוסה או התקפה, הוא הדרקון עליו רוכב הגיבור מתוך שליטה עצמית. וכך, כאשר אחרים בורחים על נפשם, הוא נשאר לבדו מול האיום. כאשר אחרים נכנסים להיסטריה, הוא נכנס למדיטציה. כאשר אחרים נשברים, הוא נעשה חסון יותר. כל גיבור יודע בחוש מה שידע ניטשה, "מה שלא מחסל אותי – מחסן אותי".

הירא ורך הלבב אינו מתאים לצאת למלחמה. הגיבור הוא אדם אמיץ. הוא הופך את גופו לכלי נשק קטלני. אך החשוב מכל, לבו חזק משל אחרים. דומה, מערכת העצבים שלו מפותחת בצורה יחודית. היא עומדת בזעזועים שגורמים לאחרים להיסדק ולא פעם לאבד לגמרי את עשתונותיהם, שלא לומר דבר על אובדן היושרה שלהם.

האמיץ אינו זה שאינו חווה כל פחד אלא זה המתגבר עליו. רק טיפש אטום מוח אינו מפחד מול סכנה. הפחד הוא 'מערכת אזעקה' החיונית להישרדות. בכל אופן, כמות הפחד שאדם מסוגל להכיל מבלי להיעשות משותק או לנוס על נפשו, היא עניין אישי. כושר העמידות הזה יכול כמובן לגדול בעזרת ידע, הכשרה ואימון מתאימים. בכל מקרה, הגיבור, גם כאשר הוא רועד מפחד, עושה את שלו ויהי מה. הוא מסוגל לשמור על דבקות במטרה מול כל היסח דעת, במיוחד פחדים שבולמים כל אחד אחר.

כבר נאמר לנו, שהגיבור הוא זה שכובש את יצרו. בדרך כלל, חשבנו על יצר אחד, שהגיבור אמור לכבוש, יצר העריות, שנדמה שתלטן וחצוף משאר היצרים. מסתבר, שעלינו להרחיב את מושג היצר ואת כח הכיבוש של הגיבור על כושר ההתמודדות עם כל מניעה פנימית הגורמת לאדם לסטות מיעדו.

הגיבור הוא זה הנשאר ממוקד וצלול דעת כאשר כל האחרים נסחפים לכל רוח, נענים לכל ריגוש חולף וגחמה אישית. הוא אמן של איפוק כמו גם להטוטן של אנרגיה. במקום לעשות מה שהדחף הראשוני אומר לו, הוא מנתב מחדש את 'אנרגיית החירום' הזו ומשתמש בה בצורה מבוקרת.

דבקות עיקשת במטרה, לאורך שנים ומתוך מאמצי על, היא זו שמפתחת את כח הרצון. לבסוף, כאשר הרצון מחושל דיו, הוא דומה לא רק לפלדה מלוטשת אלא למתכת הטיטניום. הוא לא מתכופף ולא נשבר. הרצון הזה הופך לעוצמה של ממש, הפועלת אפילו כאשר האדם עצמו איבד תקווה. דומה, כח חזק ממנו, הבוקע מתוך נשמתו, נוטל לפתע את השליטה ופועל בניגוד לכל הציפיות והסיכויים, בניגוד אפילו לדעתו של בעל הרצון עצמו.

אך לא די לו לגיבור להיות איתן וממוקד כמו קרן לייזר המרוכזת כולה בנקודה אחת. היתרון הזה הוא גם חולשה רצינית כאשר אדם בעל רצון נחוש נעשה עיקש במקום הלא נכון. זה הרציני במקום הלא נכון סופו לחולל נזק רציני. הוא לא יודע לסגת או אפילו להיכנע כאשר הנסיבות דורשות זאת. הוא לא יודע להיות גמיש ותואם את הנסיבות. הרצון החזק שפיתח הפך אותו נוקשה וקטנוני, אולי אפילו טיפש וצר אופק.

בגיבור אמיתי צריכות להצטרף יחד שתי איכויות, שהן מנוגדות מטבען. בצד הנחישות צריכה להופיע גמישות. לדבקות במטרה יש לצרף כתאום סיאמי כושר אילתור אינסופי, שיכול להחליף כיוון בהרף עין. למידת הנצח השואפת אל הנצחון יש להציע לצורך איזון ידידה רבת ערך, החכמה להיכנע בקרב בודד כדי לנצח במלחמה. לא פעם, החכמה מבינה שהיא לא רק לוחמת במלחמה אבודה מראש, היא אפילו אימצה את הצד הלא נכון. יש בה היושרה והאומץ להודות על האמת המרה ולשנות בהתאם את יעדיה.

כפי שאמר אמן הלחימה הגדול ברוס לי, עליך להיות כמים. כאשר המים הם בכוס, הם מקבלים את הצורה של הכוס. כאשר המים הם בקנקן, הם מקבלים את הצורה של הקנקן. השיטה הטובה ביותר היא להיות בלי שיטה.

לכן, כל גיבור הופך למאסטר אמיתי רק כאשר הגיע להפיק מכל השיטות והטכניקות את התמצית – הוא הופך פתוח לגמרי ובלתי צפוי. הוא לא צפוי אפילו לעצמו. רק כך, הוא מוכן לכל. הוא לא חי בהתאם לתרחישים, גם אם הוא זהיר ושקול מאד בכל מעשה. אך הוא יודע, ש'המציאות עולה על כל תרחיש'. הוא מקבל בהסכמה והתמסרות את טבעה המשתנה תדיר של המציאות ומפתח כושר הסתגלות לכל מצב.

בקיצור, לוחם גדול חייב להיות לא רק אמיץ ונחוש אלא גם בעל שכל חד, בהיר ויצירתי, היודע לחשב את מהלכיו על פי האיסטרטגיה וראיית 'התמונה הגדולה'. מעל הכל, הוא שואל את עצמו תמיד האם הוא משתתף במלחמה צודקת. הוא תמיד בוחן את 'טוהר הנשק' והאמצעים שהוא נוקט. המטרה אינה מקדשת בעיניו את כל האמצעים.

הוא יודע שהוא תמיד בסכנה לנצח את המלחמה במחיר גבוה מדי, בבחינת, "עוד נצחון כזה ואבדנו". הוא גם זהיר כפי יכולתו שלא ליפול בפיתוי לנצח בצורה מבישה. נצחון כזה שקול לתבוסה מוחצת, שהרי בינתיים הוא איבד את לבו ואת צלם האדם שלו.

הפחד העמוק ביותר, שהוא אולי השורש לכל שאר הפחדים, הוא פחד המוות. אלו שחיפשו דרך להפוך את הגיבור ללוחם האולטימטיבי ידעו שהוא חייב להתמודד בראש וראשונה עם הפחד הזה. לכן, השיעור החשוב ביותר עבור הלוחם אינו איך להתמודד עם סכנה ולשמור על חייו, אלא איך לוותר על חייו, להסכים מראש לאבד אותם. רק כאשר הוא מפקיר את עצמו לגמרי, כאשר הוא מסוגל לקדם את אפשרות המוות ללא רעד, התוקף באופן טבעי כל אדם, הוא משתחרר להיות לגמרי הוא עצמו. הוא פורץ כל תבנית כדי להיות נזיל ובלתי צפוי.

לוחם הופך להיות עשוי ללא חת כי עמוק בתוכו הוא הסכים מראש למות. הוא אומר לעצמו, "מי בכלל רוצה לחיות לנצח?" הוא יודע שסוף כל אדם למיתה. ההבדל נעוץ רק בכך האם מתת כקורבן חסר אונים או בחרת כלוחם למות בכבוד בשדה המערכה מתוך התרוננות של כל הכוחות. כל קרב מתחולל ביום שיפה למות בו, כפי שאמרו האינדיאנים.

והנה, כל מה שאמרנו כאן על הלוחם, אנו רשאים לאמץ מיד לגבי גיבור האהבה. אמנם, האנרגיה שעליה הוא רוכב אינה פחד, זעם או תאוות נצחון אלא תשוקה ורצון להתמזג עם אהובתו. האל הגדול, שאותו הוא עובד ולאנרגיה שלו הוא משמש מוליך-על, הינו ארוס. כוחו של אל זה הוא עצום ורב מזה של הארס, אל המלחמה.

יש המתבלבלים בין ארוס לקופידון וחושבים עליו כעל מלאך מכונף, ילדותי וסמוק לחיים, שיורה את חיציו לכל עבר מתוך שובבות וקלות ראש. אבל המיתוס הקדום ידע את האמת; ארוס הוא אביהם מולידם של כל האלים. הוא אינו יורה בך חיצים – הוא עולה בעמוד שדרתך כמו אש הקונדליני, אש קוסמית המהפכת את היסודות, המכלה אותך ומולידה אותך מחדש – אש אלכימית מיסתורית, שמתמירה אותך כליל בכח העונג לבדו. אך כאשר העונג הזה ממוסס את גבולותיך הוא עלול להפחיד אותך עד מוות ולתבוע ממך שינוי של כל הוויתך.

תכופות, בשיא האורגזמה, אתה חש עונג כה חריף שהוא הופך לכאב. הלוחם למד להכיל את הכאב שלו מתוך שליטה עד שהוא נחווה כסוג של עונג. המאהב למד, שהעונג הגדול עלול להביא עימו כאב וסוג של ביטול המוחש כמוות. בכל מקרה, הוא מפחיד בעוצמתו. לכן, עליו להיות אמיץ ובר לבב, במיוחד כאשר האהבה עזה דיה לחולל בו שינוי עמוק.

כל מאהב גדול, כמו כל לוחם גדול, אינו פוחד מהמוות. למעשה, הוא אפילו כמה אליו. אך למוות יש אלפי צורות. הוא היה חפץ למות 'מות נשיקה' בזרועות אהובתו. הוא לא שואף לכבוד אלא ללידה חדשה. הוא שואף להתמוסס כולו, להניח לעוצמה גדולה משלו לזרום בו ולחדש אותו מיסודו.

גם למאהב יש ריכוז, אך זה לא בא מעוצמת הרצון. הוא טבעי לגמרי. הוא חושב כל הזמן על אהובתו. היא נמצאת איתו כל הזמן, אפילו כאשר היא בצד השני של העולם.

וכידוע לכל, בדומה ללוחם, גם מן המאהב נדרש כושר איפוק וגמישות. תחילה, כמעט על כל קירבה בגוף ובנפש יש מעצורים ועכבות. אין צורך להזכיר, שהעולם הזה מסובך וקשה, במיוחד להוזים ולרגישים, שרוצים להגיע לגן עדן בחיבוק נעלס אחד. דחף האיחוד נתקל ללא הרף בפערים של אופי ורצון. גבר ואישה, ואפילו הם אוהבים מאד אחד את השני, שונים זה מזה בפסיכולוגיה ובקצב שלהם.

לא פעם, תאומים זהים במישור הנשמה מתגלים כילדים מאומצים במישור הנפשי או הפיסי. ייתכן שהם נפלאים במיטה – הם יוצרים מעגל חשמלי וחוט להט בוער, אבל כאשר הם מדברים אחד עם השני מתברר לכל, שהם הגיעו מפלנטות אחרות. האחד לא מבין את שפת רעהו. על מה שזה אומר קר, זה אומר חם, על מה שזה אומר רע, זה אומר טוב, וכן הלאה.

ושמא להיפך, כידידי נפש הם מבלים שעות אין קץ בשיחות פילוסופיות עמוקות. בשכל, הם שני קטבים משלימים של אידיאה אחת, אבל במיטה הם מיד יוצרים קצר. התבונה המבריקה והחמימה שלהם הופכת כאן לעשן סמיך, הגורם לשיעול. כך, השידוך הזה, שאולי במבט ראשון נדמה 'זיווג משמים', נס גלוי לכל בר דעת, מחולל גם המון מבוכה, מהומה וחיכוך כמו בין שני משוגעים חסרי כל הגיון.

גיבור האהבה נאלץ לא פעם להציל את אהובתו מהדרקון הרע. אפילו בסרטים זה לא קל, אבל במציאות, לא פעם הדרקון הרע בעיני האישה הוא דוקא ה"מושיע" שלה, גס הרוח. ולך תצא מזה עכשיו.

גיבור המלחמה צריך לחשל את אומץ לבו ונחישותו כדי להיות אטום להשפעה שתסיח את דעתו. גיבור האהבה זקוק לאופי איתן כדי להתמודד עם כל המניעות והפערים בגוף, באופי וברצון, שבינו לבין אהובתו. הוא חייב להיות נחוש ואיתן מצד אחד, ועם זאת, גמיש עד אין קץ ופתוח לכל, זורם ויצירתי, מהצד השני. אכן, גם עליו מוטל להיות 'אמן האיפוק' ו'להטוטן האנרגיה'. גם הוא צריך להתגבר על יצרו, להתעקש במקום הראוי ולהיכנע כאשר הנסיבות דורשות פסק זמן ונסיגה איסטרטגית.

כלפי חוץ, גיבור המלחמה מחולל המון כאב ומוות. גיבור האהבה חפץ להעניק חיים ולהרבות תענוג בעולם. למעשה, אין לך גיבור מלחמה אמיתי שאינו מונע מכח האהבה הגדולה שלו לדבר שעליו הוא מוכן למסור את נפשו. באופן דומה, אין לך גיבור אהבה שאינו מתמודד עם חבלי לידה והרס האני הישן שלו, הכרוך תכופות בתחושה חריפה של אובדן ומוות.

אכן, בפנימיותו גיבור המלחמה הוא גיבור של אהבה גדולה. בפנימיותו גיבור האהבה הוא לוחם דגול. בכל זאת, האנרגיה המניעה אותם היא שונה, לפחות זו השוטפת בתוך הפעולה בזמן התרחשותה. הלוחם צריך להגן על עצמו ולתקוף את יריבו עד שיתוקו או חיסולו. האנרגיה שלו היא ביסודה ביטוי לדחף הישרדות – פחד וזעם שחושלו ועברו עידון מתוך משמעת עליונה.

גיבור האהבה רוצה להתאחד עם אהובתו מתוך אקט של ביטול עצמי ועונג עצום. האנרגיה שלו רכה ועוטפת אפילו כאשר הוא פולח וחודר לתוך גופה. הוא רוצה להיוולד מחדש כפי שהוא רוצה להפיח חיים חדשים באהובתו. הוא רוצה לגעת בנשגב, באלוהי, השוכן בו ובה. אם זכו, שכינה מופיעה בין האוהבים, ביופיה הקסום, האמהי ביסודו.

הלוחמים מזמינים אל אחר להשתתף באירוע שהם מחוללים. לשדה המערכה מגיע אל נורא עלילה, חמור מזג וקפדן. זהו אב אכזר ומטיל אימה. הוא תובע קורבנות אדם. השכינה, כאמא, רוצה רק לגדל. היא לא מוכנה לסכן את חיי ילדיה. האב מוכן לשלם את 'המחיר האולטימטיבי'. ולא שהוא חסר חלילה אהבה ואיכפתיות אך המוות קל בעיניו מחיים חסרי כבוד וחירות.

צא ולמד, כפי שהאדם זקוק לאביו ואמו, כך הוא צריך לחוסן וכושר ההישרדות של אל המלחמה כמו גם לכח החיים, האהבה והלידה, של השכינה הקדושה.

[1]. את ההתחלה של שיטות הלחימה הבודהיסטיות נהוג לייחס לנזיר מהודו בשם בודהידהרמה, שהגיע למנזר שאולין בשנת 520 לספירה. מטרתו הייתה להפיץ את הבודהיזם בכל רחבי סין. הוא התקבל במנזר בודהיסטי שנקרא שאולין – "היער הצעיר", שבו עסקו הנזירים הסינים בתרגום כתבים הודים עתיקים לסינית. בודהידהרמה פיתח גרסה מחודשת של בודהיזם, שהתקבלה על ידי הסינים בזרועות פתוחות. הזרם החדש נקרא צ'אן או, כפי שהוא בעיקר מוכר במערב בגרסה היפנית, זן. לפי האגדה הוא נכנס למערה ושם תרגל מדיטציה במשך תשע שנים. לפי אגדה אחרת, הוא ראה את הבעיות הנפשיות של הנזירים שנבעו לעתים ממצב בריאותי רעוע ותשישות. הדבר גרם לו לפתח תרגילי צ'י קונג מיוחדים, שהיו אמורים לפתור בעיות אלו. מתוך, ויקיפדיה, ערך, קונג פו.