א.
הערפד בראי המטאפורה
בין מפלץ בן-שחת למלאך מזן אחר
1.
הערפד הוא אחד הגיבורים המוזרים ביותר של העולם המודרני. במבט ראשון, קשה
להבין את קסמו לאדם השפוי בדעתו. זהו מפלץ לילה עטלפי, שכל חפצו לינוק את דמך. הוא
לא חי ולא מת, גם אם הוא מסוגל להאריך את הוויתו הרפאית למאות או אלפי שנים.
למעשה, הוא יכול להתמיד בקיומו לנצח אם לא יתקל בצייד ערפדים, שכלי נשקו
משוחים בתמצית שום ואבקת כסף, יחשף לאור השמש או יפול במקרה על כלונס עץ מחודד,
שינעץ בחזהו. וכמובן, אפשר להזות עליו מי קודש טהורים, שיחוררו את גופו כמו שפכו
עליו חומצה גופרית.
הרגישות שלו לאור שמש, לצלב ולמים הקדושים מרמזת לנו, לפחות על-פי הדמונולוגיה
הנוצרית, שאנו עוסקים כאן ביצור שהגיח מן השאול, השייך למשפחת לוציפר או מפיסתופלס.
בן-חושך זה הוא חבר בפמליה העתיקה והארורה של שדים ודרי שחת. הוא אינו מאמין כלל
באלהים או שהוא כופר בכוחו הכל יכול. הוא מעין 'צל', 'אנטי חומר' או 'אנרגיה
שלילית'. לכן, הוא כה רגיש לאור ולמים קדושים, שמסוגלים 'לאיין' אותו. והרי, 'מעט
אור מגרש הרבה מן החושך'. האור מגלה שאין לחושך הוויה עצמית משלו אלא הוא רק העדר.
2.
הערפד המצוי חווה צמאון בלתי נשלט לדם אנושי. אולי הוא בסך הכל מחפש לקיים
את נפשו. אך הדבר עושה אותו בעיני בני האדם מן השורה לא רק לנמר טורף אלא לשליח
השטן. הוא אפילו דומה לו בהופעתו החיצונית. ייתכן שיהיה ניחן ביופי אפל, חיוור,
וייתכן שיהיה מכוער עד זוועה. בכל מקרה, הוא מסוגל לא פעם להחליף צורה כרצונו.
דומה, מדען מטורף עירבב במבחנה אחת גנים של אדם עם גנים של עטלף, הוסיף
עליהם כמה גנים של חרק קטלני מן החלל החיצון ושל פסיכופט חסר עכבות והתסיס את כל
המרקחת הרעילה הזו בגנים אחדים שנטל משד משחת או לפחות ממלאך שנפל ארצה והפך לנפיל
אימתני.
לערפד אין חמלה על אלו שהוא יונק את דמם ממש כפי שלנו אין רחמנות על העוף
המטוגן בצלחת. מן הסתם, אם היו שואלים את העוף הזה מה דעתו על בני האדם הוא היה
מתחלחל ואומר, שהם 'ערפדים צמאי דם'. אולי הערפד רואה את עצמו חף מפשע בדיוק
כמונו. הבעיה שלו פשוטה: בדרך כלל, הסיפור שלו מובא דרך העינים שלנו – הקורבן
האומלל שלו.
בכל אופן, בין הערפד לנמר יש הבדל אחד משמעותי. כאשר הוא נושך אותך, אם
אינך מת, אתה עצמך הופך לערפד. הוא מחדיר בך את הדנ"א שלו, המשתלט על זה שלך.
בכך הוא מזכיר טפיל נוראי, המשתלט על קורבנו בדרך האפלה ביותר האפשרית: הוא גורם
לך לאבד את זהותך ולקבל את זהותו שלו. לי נראה, אין לך מעשה אניסה זוועתי מזה. אך
לא כך חושב הערפד. בדרך כלל, אם הוא ניחן בכבוד עצמי, הוא רואה בכך חסד גדול שעשה
איתך – הוא איפשר לך להיות כמוהו וחנן אותך בסגולותיו היחודיות: עוצמה פיסית אדירה,
חושי שמע וראיה חדים כתער, חידוש רקמות מואץ, המרפא מיידית כל פציעה, חופש מכל
היצמדות רגשית, כישורים על-חושיים כגון טלפתיה, ריחוף וטלקינזיס, והחשוב מכל, אלמוות.
וכי למה לך להיות אתה עצמך אם אתה יכול להיות מישהו הרבה יותר טוב – ערפד
כמוהו? עכשיו, אחרי שהוא פדה אותך מהאנושיות העלובה שלך, אתה עוד מתלונן? האם אינך
מבין את המזל הנדיר שהפגיש אותך עם מישהו, הנעלה לאין ערוך על בני אדם מן השורה?
3.
אלהים העניק לך ניצוץ מעצמו, שתהיה כמוהו, כאשר נפח באפך נשמת חיים במעין
נשיקה מסתורית. הערפד מעניק לך ניצוץ מעצמו, שתהיה כמוהו, בנשיקה שהיא מסתורית לא
פחות. מבחוץ היא דומה בכל לנשיכה בצווארך. אך אם תתבונן מקרוב יותר, תגלה שהנשיכה
הזו דומה בכל לנשיקה ארוטית. וכי בחינם אתה חושב ששפת הקודש הגתה את שתי המלים
האלו בסמיכות לשון כה גדולה?
באחת, תאוות דם יש כאן אך גם מעין עילוס עמוק. האין שתיהן, התאוה לאוכל
והתשוקה המינית, צומחות מן הדם התוסס? האין הדם שורש החיות והזהות האישית או
בפשטות, כפי שמכריז הערפד עצמו: הדם הוא החיים?
ערפד מסוגל לקרוא בדמך את כל האישיות והזכרון שלך, טוב מכפי שיכולה לעשות
זאת כל בדיקת דם במעבדה. כאשר הוא טועם את דמך הוא קורא בך כמו בספר פתוח. וכך,
נשיכה זו אינה מכילה רק צמאון פשוט לדם. היא הצמאון לחיים, לידע, למיזוג והיתוך בישות
אחרת. בזהירות אפשר אפילו לכנותה 'מעשה אהבה'. וכמו בכל אהבה עמוקה, באחת היא
ממיתה אותך אך גם מולידה אותך לחיים חדשים.
על פי התפיסה הקדומה, הדם, שהוא תמצית הנפש, מכיל את אותה פוטנציה פרימלית
הגלומה בזרע. לכן, די לנו בדם עצמו כדי לחולל מעשה הולדה.
אה, הנה אנו נוגעים כאן בחטיפה באחד מסודות הקסם שיש לערפד בעיני זה שמוהל
במיניות שלו קורט ויותר של תאוה חייתית, אכזריות ומוות. התבלין החריף הזה של יצר
החיים מהדהד על זכרון קדום בנפש; אולי פעם היינו ניזונים כמוהו על הבשר החי ועל
הדם וחווים את האהבה כסערת חושים משכרת דוקא כאשר היא באה באניסה והזרעה מכאיבה.
מכיוון שאור השמש מסוכן לערפד יותר מקרינה רדיואקטיבית, הוא נחבא ביום
במקומות חשוכים או פשוט ישן בתוך ארון גדול. לעזרתו הוא מגייס בני האדם רגילים. בדרך
כלל, משרתים אלו לא רק יראים ממנו אלא גם מעריצים אותו וחפצים להסב לו קורת רוח כדי
לזכות במתת הנכספת: הנשיקה/נשיכה, שתהפוך אותם לערפדים בני אלמוות. צייד הערפדים
שונא את משתפי הפעולה האלו לא פחות משהוא שונא את הערפדים עצמם, אולי אפילו יותר.
4.
בספר זה אנו פטורים מן הצורך להוכיח או להכחיש את קיומו העובדתי של הערפד.
אין לנו סקרנות מיוחדת לאגדה, לפולקור או למעשיות עממיות, למרות העניין הרב שמגלה
בהם סבתא שלנו. ואפילו הוא יצור זאולוגי של ממש, אנו מפקידים את מלאכת הקיטלוג
המדעי והצייד שלו בידי מומחים לדבר. אנו חוקרים אותו כאן רק כמטאפורה פסיכולוגית-רוחנית
ודמות 'צל' של עצמנו. לאמור, הוא גילום של הנפש האנושית בראי הדמיון והאידיאה. הוא
השתקפות, אולי מעוותת אך ססגונית, של היבטים מסוימים בתת מודע שלנו, האישי
והקולקטיבי. הערפד הוא ארכיטיפ, כח פעיל ויצירתי בנפשנו.
ובכן, את מי אנו רואים שם באספקלריה הלא-מאירה של הספרות והקולנוע? מיהו
'הערפד הקטן' שבפנים, החוקר את עצמו בעזרת שיקוף-אטום אמנותי? האם למדנו ממנו משהו
חדש על עצמנו? האם יש לו לדמון הזה מסר כלשהו, היפה לתהליך האינדיוידואציה שלנו?
ושמא, זהו רק וידויו המזעזע של חולה נפש, המשעשע את עצמו באלימות ותאוותנות מינית דמיונית
מתוך כפייה של תסביך שערורייתי?
ואולי, אין לנו כל הזדהות עם הערפד המתועב אלא דוקא עם הגיבור הצד אותו.
שני אלו ירדו לעולם כרוכים זה בזה ככל צמד ארכיטיפי של 'אור וחושך' 'טוב ורע',
'משיח ואנטי-כרייסט'. אולי בפורים לא בא לנו להתחפש לדרקולה אלא דוקא לואן-הלסינג,
באפי, בלייד או סאיה, שהם אימת הערפדים. הציידים האלו עשויים ללא חת והם יעשו הכל
כדי להגן עלינו מפניהם ולחסל אותם.
ובכן, כאשר אתה מביט בראי האם אתה רואה מולך ערפד או צייד ערפדים? ואולי
כמו בלייד וסאיה, אתה רואה שחצייך אנושי וחצייך ערפד. אתה מנצל את כל עוצמתו של
הערפד שבך כדי לחסל את כל הגזע המקולל הזה. דוקא משום הכפילות הזו, המיוסרת,
השונאת את עצמה, אתה הוא צייד הערפדים המושלם.
ויש בתולדות הערפדות עוד עניין אחד עמוק, המעורר בנו סקרנות. דומה, לאורך
השנים, דמותו אינה קופאת על שמריה אלא משתכללת ונעשית עשירה ועמוקה יותר. אה,
הערפד הזה, שדמה בתחילה למפלץ שטני, הופך כמעט למלאך אור מזן מיוחד!
תוך מאה שנים בערך הופך דרקולה[1], 'הרוזן
המשפד' של סופר האימה ברם סטוקר לאדואד קאלן של הסופרת סטפני מאייר,[2] ערפד
אציל נפש ורומנטיקן, שיעשה הכל למען אהובתו האנושית, איזבלה סוואן המכונה "בלה". הערפד המטיל אימה מקבל
פתאום הילה של גיבור אהבה מן השורה. איך קרה המהפך הדרמטי, המופלא והמשונה הזה? ויותר
מזה, מה הוא אומר עלינו, בין אם אנו ערפדים מן השורה או ציידי ערפדים המקדישים את
חייהם למלחמה בהם?
[1]. דרקולה (באנגלית: Dracula) הוא ספר אימה מאת ברם סטוקר שיצא לאור לראשונה ב- 1897, והפך להצלחה בן-לילה.
עד ימינו הוא ספר מצליח ומהווה קלאסיקה בכל העולם.
דרקולה הוא ערפד
- מפלצת אל מתה
הניזונה מדם
של בני אדם. מקור האגדה היא בשליט הוולכי ולאדיליוס "ולאד המשפד" דרקול או
ולדימיר, תלוי בגרסה, שהיה ידוע באכזריותו ובייחוד במנהגו לשפד אנשים על כידונים
ולהציג לראווה את גופותיהם. פירוש השם "דרקול" הוא "דרקון"
ופירוש המילה דרקולה היא בן הדרקון. מתוך, ויקיפדיה, ערך, דרקולה.
