ממשלה על המלאכים






פרק ראשון

מי צריך ממשלה על מלאכים?

הכח האינטגרטיבי של הבריאה


כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי נִבְרָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל הַמַּלְאָכִים
וְזֶה הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף שֶׁל יִשְׂרָאֵל.
כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה:
'עֲתִידִין צַדִּיקִים, שֶׁיִּהְיֶה. מְחִצָּתָן לִפְנִים מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת',
שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל".
שֶׁהַמַּלְאָכִים יִצְטָרְכוּ לִשְׁאל מִיִּשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיִּרְצוּ לֵידַע מַה פָּעַל אֵל.
וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִרְאוֹת, שֶׁיָּבוֹא לְזֶה הַתַּכְלִית,
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מֶמְשָׁלָה עַל מַלְאָכִים.


1. איך אדם נעשה אדון לעצמו?
המלאכים כמטאפורה לכוחות הנפש

אסף: זהו ניסוח שכמוהו לא שמענו בעבר: האיש הישראלי נברא, שתהיה לו ממשלה על המלאכים! פתאום, יש לנו תכלית כזאת – ממשלה על המלאכים. למה הדבר כל כך חשוב עד שהוא נעשה 'התכלית והסוף' של ישראל? מי צריך את כל הסיפור הזה? ענבל, מה את חושבת?

ענבל: אני לא יודעת. אני יכולה לשאול את רבי נחמן. אני מרגישה את הנוכחות שלו. מלאכי השרת הם כוחות הפועלים בבריאה. האל רצה שאנחנו, בני ישראל, נהיה שותפים מלאים בבריאה יחד איתו. הוא רצה, שבסופו של דבר נהיה שותפים איתו ב'הפעלה' של מלאכי השרת. ככל שהכוחות האלו, שעל פיהם פועלת הבריאה, יותר גבוהים, כך האדם צריך להבין אותם טוב יותר. למרות שהוא עצמו מתחיל את דרכו בתחתית הסולם, כביכול, הוא לומד ומתפתח עד שהוא מגיע לתכלית: להיות שותף מלא בהפעלה של אותם מלאכים, כך שיהיה יותר תיאום בין ה'למעלה' וה'למטה'. זה מה שקיבלתי.

אסף: הרבה יותר קל לי להבין את העניין הזה בהסתכלות פנימית. מדובר כאן בשאלה: איך אדם נעשה אדון לעצמו? אפשר להבין שזו אכן תכלית האדם. המלאכים אינם רק כוחות הבריאה וההנהגה האלוהית שפועלת דרכם. כל המלאכים האלו מתבטאים קודם כל בתוכנו פנימה. כל כח בנפש הוא מלאך. כל מחשבה מולידה מלאך או שהיא בעצמה סוג של מלאך. אם מחליפים את המונח 'מלאכים' במושג 'כוחות נפשיים' ומבינים אותם בסקאלה הקטנה של היחיד, כל ההיררכיה הקוסמית מופיעה במארג הנפשי שלנו.
השאלה היא באמת איך להגיע לתכלית – להיות אדון לעצמך; שהאני, העצמי האמיתי שלך, יהיה אדון על כל כוחות הנפש שלך, שתקבל בחינת מלכות אמיתית. זה אומר, שאתה באמת יכול להנהיג את עצמך. אין שום כח פרטי שתופס עליך בעלות, שנעשה המנהיג שלך במקום שיהיה מונהג על ידך. באופן זה, קל מאד להבין את מה שרבי נחמן אומר. ישראל מייצג את העצמי הגבוה בפנימיות, שצריך להיות בחיבור לאלהים. שום כח נפרד לא רשאי להיות יותר גבוה מהעצמי הזה. ההנהגה האמיתית באה מהעצמי וכל הכוחות צריכים להיות כפופים לו.
כל זמן שזה לא כך, כח פרטי מסוים תופס מנהיגות, בחינת 'עבד כי ימלוך'; במקום שישרת את השלם, הוא מנסה להנהיג את השלם בכוחו ובעוצם ידו. האדם מובל על ידי התאוות והצרכים שלו. העצמי, בעל הבית האמיתי, המלך האמיתי, עדיין חסר. לכן אפשר להבין שזה באמת התכלית והסוף: להגיע לעצמיות הגבוהה הזאת, שמחוברת לאלהים. משם אתה מנהיג את כל כוחות הנפש שלך. אם אתה מצליח לעשות זאת בתוכך מן הסתם, אתה רוכש את הכח לעשות את זה גם מחוצה לך. ויכול להיות להיפך, אם אתה לומד דרך המאגיה להשתלט על כוחות בחוץ, אולי זה גם יביא אותך אל היכולת להנהיג את עצמך בצורה טובה יותר. כך, בפנימיות של כל יחיד, הרעיון הזה יושב לי מאד טוב.

ענבל: במובן מסוים, רבי נחמן עדיין נאחז במה שאתה מכנה 'המרכבה החיצונית'. ב'מרכבה הפנימית' אתה לא רואה את עצמך מושל על כוחות שנמצאים כביכול מחוצה לך – אתה לא מפעיל אותם על ידי טכנולוגיה! העצמי הגבוה מופיע. האני הרגיל שלך הוא ממש 'לבוש' לעצמי הזה. בשפה הטבעית הזו אפשר להבין שזאת אכן התכלית של ישראל, של כל אחד ואחד מאיתנו.


2. קנאת המלאכים
המלאכים כ'שומרי הסף' לאנרגיות היקום

אַך צָרִיך לִשְׁמר עַצְמוֹ מְאד וְלִרְאוֹת,
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כּחַ לַעֲמד בְּמֶמְשָׁלָה זוֹ,
שֶׁלּא יְקַנְּאוּ בּוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְיַפִּילוּ אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם.
כִּי הַמַּלְאָכִים מִתְקַנְּאִים מְאד בְּאָדָם כָּזֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֶמְשָׁלָה עֲלֵיהֶם.
כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, עַל כַּמָּה גְּדוֹלִים,
שֶׁבִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ.

אסף: אם האדם מגיע לדבקות אלהית כך שכל כוחות הנפש סרים למשמעתו, הוא באמת המלך. אך כפי שאמרת, לא בהשתלטות או בכיבוש. אחרת, אם אתה מאמץ גישה כוחנית, באמת תהיה לך בעיה – מלאכי השרת יידחפו אותך. אם אתה מנסה להשתלט בכח על אנרגיה פנימית, היא תנסה בתורה להשתלט עליך. היא תלחם בך, המלאך שלך יקנא בך.
כל כוחות הנפש שלי טובים ביסודם, אבל אני צריך להנהיג אותם. אני גם צריך לשכנע כל כוח לא לתפוס שליטה בלעדית, לא לצאת מגדרו, לא לפלוש למקומות שאינם שלו. ההנהגה הנכונה בתוך עצמי היא כאשר אני מפעיל את הכוחות שלי בהתאם לרצון הגבוה שלי. יש הרמוניה בין הרצון שלי לבין הביצוע, בין הצורך האמיתי שלי לכוח שאני מפעיל. אזי, שום כח לא מקנא בי. כולם תומכים בי ואחד בשני. אני נעשה אישיות הרמונית. אין לי חיכוך פנימי. אני חי בהרמוניה עם עצמי ואחרים. אני מפעיל כל כח בהתאם לנסיבות. אני לא נותן לשום כח שליטה מלאה או בלעדיות.

ענבל: ממך למדתי שדי בכך שהשפה שלי יוצרת פער בין הפנים לחוץ, בין הגוף לנשמה, כדי ליצור מצב שתתעורר סוגיה כזו, שמלאכי השרת שלי יהיו נגדי. הייתי רוצה שתרחיב את הנושא הזה. אתה כותב על זה הרבה בספרך האחרון.

אסף: אני חושב, שזה קשור לכך שהאדם מנסה לזכות במדרגות שלא באמת 'מגיעות' לו. כאשר אתה נכנס למקום שאליו אתה לא ראוי להיכנס, אותו מקום מתנגד לך. הוא מנסה לפלוט אותך משם – הוא הופך להיות 'שומר הסף' שלך. אם היית ראוי, היית מוזמן במלוא הכבוד, היו פורסים בפניך שטיח אדום ואומרים לך, בוא, בבקשה, תכנס, אתה מוזמן. כמו שאומרים אצלנו מדי פעם, "מזומן פלוני אלמוני לחיי העולם הבא". אם זאת המדריגה שלך, אתה באמת נכנס לשם בכבוד. אבל אם אתה מתגנב לשם, מנסה להשתלט בכח על מה שאינו שלך, המקום הזה פולט אותך מתוכו. אם אתה מנסה לנכס את אותו כח לעצמך, לשלוט בו בחוזק יד, אתה חווה שהכח הזה מקנא ונלחם בך.
זה מתקשר לי למדרש המספר, שכאשר האדם היה בצלם אלהים כל בעלי החיים השתחוו בפניו והתבטלו אליו. הוא ידע את השמות של כולם וכך, הוא חיבר אותם למעלה. כפי שלמדנו בספר 'מי השילוח', היעוד של האדם הוא לקשר את הכל לאלוקות, לרבות את המלאכים. לכן, כל אחד מן המלאכים משתתף בבריאתו של האדם – הוא מעניק לו חלק מעצמו. באופן זה, יש לו 'קישור', מעין 'לינק' לאדם, שיכול לחבר אותו לשורשו באלוהות. זאת אינה שליטה, זה 'הכח המקשר', 'הכח המתווך', 'הכח האינטגרטיבי' של כל המציאות.
האדם הוא 'הכח האינטגרטיבי' של המציאות. הוא 'חוליית הקשר' בין הבריאה ובין האלוקות. הוא לא צריך להשתלט על אף אחד. כולם נותנים לו חלק מעצמם כדי שיוכל לעשות את עבודתו. אבל אם הוא נכנס לפני הזמן או בצורה לא נכונה, הוא נופל. זה מה שקרה לאדם הראשון, שאיבד את הצלם. אזי, החיות זיהו אותו כסתם חיה נוספת, הן לא זיהו אותו כאיש אלהים.
לכן, קין ביקש שאלהים יטווה עליו אות. הוא ביקש שיחקקו עליו סימן כלשהו, שהוא אדם, כך שהחיות לא יטרפו אותו. ברגע שהוא התנתק מן המקור, היה צריך לשים עליו סימן מיוחד שלא ירדפו אותו כל הזמן. מרגע שנפל, הא נעשה כח טבעי נוסף בין שאר כוחות הטבע. הוא איבד את המלכות שלו ונקלע ל'משחק כוחות' פשוט עם שאר בעלי החיים. חיה חזקה ממנו יכולה לטרוף אותו. היא מזהה אותו כחיה רגילה, לא כיצור אלוהי – שליח, 'מתקן עולם'. עכשיו אנחנו מבינים למה מלאכי השרת דוחפים אדם שבא למחיצתם מבלי להיות מתוקן בשלמות בצלם ודמות.


3. האדם כ'כח האינטגרטיבי' של הבריאה
אם אתה עושה את רצון ה', כל העולם משרת אותך

ענבל: אני שמה לב שהשפה הזאת בעצמה מזמינה מחלוקת. צריך לפתח שפה או השקפת עולם שבה לא יכולה להיווצר קנאה בין מלאכי השרת והאדם. איך אתה מבין את העניין הזה במנעד הנפשי של רבי נחמן או של היהדות בעידן שלנו? לנו אישית, זה לא טבעי לדבר בשפה הזאת, כאילו יש תחרות. למה בכלל שתהיה תחרות בין מלאכי השרת והאדם? הם אמורים לשרת. מהי הקנאה הזאת?

אסף: אני חושב שמלאכי השרת נבראו בתודעה שהם בטלים לאלהים – הם הכלים של האלוקות. הם הכי טהורים; הם משרתים את האלוקות בלי שום פניה עצמית, בלי שום גאוה – אין להם אגו. אין להם שום היצמדות. הם כלים טהורים ביד השם.
אבל האדם שונה מן המלאכים, יש לו כח בחירה. האדם הוא היחידי שנתון בבחירה, ומכאן מתעוררת המחלוקת בין המלאכים האם בכלל לברוא את האדם הזה. הוא יכול להיות טוב אבל הוא גם יכול להיות רע. הוא יכול לשרת את הקדושה, אבל הוא גם יכול לשרת את ה'סטרא אחרא' – 'הצד האחר', המבקש, כביכול, לנתק אותך מאלהים.
המדרש אומר, כאשר הקב"ה בא לברוא את האדם הוא נועץ במלאכים. חלק אמרו יברא כי הוא בסדר, הוא טוב, הוא יעשה חסד. אך האמת למשל אמרה, שלא יברא, שכן, כולו שקרים. האמת כמובן צדקה, האדם הזה הוא שקרן פתלוגי. מה שהאמת הטהורה לא היתה מסוגלת להבין הוא, שכאן גם טמון סוד הכח היצירתי של האדם.
בכל אופן, יש כאן רעיון האומר, שאם האדם משרת את האלוקות, כל העולם משרת אותו, כולל המלאכים. ואז, הוא ממלא את תפקידו האמיתי ככח אינטגרטיבי/מחבר, כפי שאמרנו. אבל אם האדם לא ממלא את תפקידו, כולם פונים נגדו. הוא נתפס בעיניהם כגרוע מכל יצור אחר. הוא היחידי שיכול ליפול. האחרים לא יכולים ליפול, לא ממש. האדם הוא 'בחירי'; מתנדנד כל הזמן על כף המאזניים.
באופן דומה, אם ישראל עושים רצונו של מקום, כל העמים משרתים אותנו. כולם בטלים אלינו ולומדים מאיתנו. אבל אם אנחנו לא עושים את רצון האל, כל העמים נלחמים בנו. כך זה בין ישראל לעמים וכך זה בין האדם לבריאה באופן כללי. זה אותו הדבר. הבריאה היא גם 'פה, למטה' וגם 'שם, למעלה'.
אם אתה, שנבראת בצלם אלהים, עושה את העבודה האלוהית המוטלת עליך, הכל מתבטל אליך. דניאל נכנס לגוב האריות. האריות ראו שהוא יצור אלוהי. הם מיד התבטלו בפניו כמו בפני אדם הראשון לפני החטא. אבל אם לא, הרי שאתה עוד חיה, ואתה עשוי להיות חיה גרועה בהרבה מכל החיות האחרות. מיד כולם נלחמים בך. כביכול, הם מקנאים בך. יכול להיות שהקנאה שלהם זה ביטוי לשאלה, מה פתאום אלהים אוהב אותך כל כך, חולק לך כבוד שלא מגיע לך? מנקודת המבט שלהם, זו שאלה בהחלט מוצדקת.


4. הדוֹגְמָה המלאכית
בעיני המלאך, האדם נחות ממנו וזוכה באהבת האל שלא בצדק

ענבל: המלאך הוא נקודת המבט של האמת, של 'הדין', במובן הכי רחב. הוא רואה שקוף. אפשר לראות את זה בשמו. מלאך זה מלך-א'. הוא גילוי המלכות של האל כפי שהיא בשורשה. הוא לא קשור ישירות לסוד 'בראשית', להנהגה האנושית המתחילה באות ב'.

אסף: הא' מולך עליו. הוא בטל לאלוקות.

ענבל: הוא שייך לא' ראשית, לא לב' ראשית, שזה האדם. הוא רואה שאין לאדם את הביטול שיש לו לאלוהות. לכן, הוא חש שהוא גבוה מעליו.

אסף: הוא לא רק חש שהוא עולה עליו. המלאך מקנא כשהוא מרגיש שהאדם מקבל יותר כבוד ממנו בעוד שהוא רואה שזהו רק 'חרא של בן אדם'. וזה ממש תימה בנצרות. בסרט הקומי-מטאפיסי 'דוֹגְמָה', של הבמאי קווין סמית, המלאך גבריאל שואל, מה פתאום בני האדם האלו קיבלו כזאת אהבה מאלהים? למה אלהים מוכן לסלוח להם על הכל? זה לא הוגן!
יש קנאה של המלאך באדם מצד שהוא רואה שאלהים מעדיף את האדם על פניו בשעה שהוא מרגיש את עצמו הרבה יותר זך וקרוב ממנו לאלוקות. למה אלהים מעדיף את היצור העלוב הזה, החוטא, שכל רגע יכול להרוס את העולם – למה הוא מעדיף אותו על פני, שכולי אור ואמת?
מלאך לא יכול להבין את האהבה האלוהית הזאת לאדם. הוא כח חלקי בבריאה. ולכן, הוא לא יכול להבין את הכח האינטגרטיבי. בגלל שהוא בטל לאלוקות ללא בחירה, הוא לא יכול להבין יציר שהוא בחירי. לכן, אלהים משליך את האמת ארצה. למעלה, האמת המוחלטת לא יכלה להבין כלל את האמת האנושית. רק אחרי שהיא עוברת בעצמה חשיפה אלימה למציאות הגסה שלנו בחינת, 'אמת מארץ תצמח', רק אז היא מתחילה להבין קצת את האדם.
ענבל, לא פעם את אומרת, שאת מלאך. כל הצדיקים הטהורים יש בהם בחינת מלאך. המלאך לא מבין מה זה להתמודד עם 'המצב האנושי'. מבחינתו, האדם הרבה יותר נחות ממנו. והנה, אלהים ברא את כל העולם למען היצור המסכן הזה, בן החלוף, ומעדיף אותו על פניו. כאשר מלאך רואה את החולשה של האדם, הוא לא יכול לסלוח לו, והוא לא לא מצליח בשום אופן להבין מפני מה אלהים מעדיף דוקא אותו. לכן, המלאך רוצה להשליך את האדם מן הקדושה, לדחוף אותו החוצה, מתוך קנאה שכזו לכבוד המקום. זה כמו כומר, שרוצה לסלק מהכנסיה חבורה של שיכורים קולניים, מסריחים, שמפריעים לטקס המיסה הקדוש.


5. היתרון האנושי – 'כח ההילוך'
האדם כ'כח החידוש', המפרה ומקדם את הבריאה כולה

ענבל: אם כן, מהו הכח הזה באדם שאתה קורא לו 'הכח האינטגרטיבי'? כנראה רבי נחמן מכוון לעניין הזה למרות שהוא עדיין מדבר בשפה דיכוטומית שיש בה 'חוץ' ו'פנים'. מהי נקודת הבחירה הזאת?

אסף: התורה מסבירה במה האדם יותר גבוה מהמלאכים וגם מהי נקודת הבחירה שלו. המלאכים 'עומדים' כל הזמן באותו מקום – הם תמיד באותה המדריגה. הם נבראו ככה. במובן הזה, הם לא מתפתחים. יש בני אדם שאלהים מעלה אותם לדרגת מלאכים ויש מלאכים שנפלו. אבל באופן כללי כתוב, שהמלאכים הם בחינת 'עומדים' והאדם הוא בחינת 'מהלך'. הוא קיבל את היכולת הזאת לעלות במדריגות. נכון, זה מאפשר לו גם ליפול. מצד שני, יש לו 'כח הילוך'. הוא כל הזמן יכול להיות בהתפתחות. אמנם, הוא מתחיל ממקום הרבה יותר נמוך מהמלאכים אבל בעיקרון, הוא יכול להגיע עד אינסוף מעבר להם.

ענבל: אז איך הם לא יקנאו בו!?

אסף: אצל אסימוב, סופר המדע הבדיוני הגדול, מצאתי לפני מספר שנים סיפור קצר, שפתח לי את ההבנה העמוקה הזאת. אביא אותו בתמצית. הסיפור מתאר חברה עתידנית, שבה אין לאנשים צורך כלל ללמוד. בגיל מסוים, 17, אתה נשלח למעבדה, עושים לך מיפוי של מבנה המוח וקובעים את המקצוע שהכי מתאים לך. נניח שעל פי הבדיקה המוחית, אתה מתאים להיות חשמלאי מוסמך. מחברים אותך למחשב ומזרימים לך את כל המידע בכמה דקות ישר לתוך המוח. אתה חוזר הביתה כבעל מקצוע מדופלם. אין לך צורך ללמוד. אתה מקבל את כל הידע והמיומנות שאתה צריך כדי להיות בעל מקצוע מעולה. זה בדיוק כמו 'הורדה' מתוך המחשב למוח – Download.
כך בדיוק יוצרים מלאך. הוא מקבל Download לתפקיד מסוים.
הסיפור שלנו מתמקד בנער שכבר בהיותו ילד אהב מאד אלקטרוניקה. הוא רצה שכאשר יבדקו את המוח שלו, הוא ימצא ראוי לשמש כבעל מקצוע בתחום הזה. כדי להכשיר את המוח שלו הוא לומד בלית ברירה במשך שנים בשיטה עתיקה, שאבד עליה הכלח, קריאת ספרים. הגיע יום הבדיקה. והנה, להפתעתו אומרים לו, אין שום מקצוע שמתאים לך. אנו לא עושים לך שום 'הורדה'. הוא נשלח עם מספר נערים ונערות אחרים למחנה מיוחד, שם מלמדים את כולם בשיטה הישנה, הרצאות מורים וקריאה מתוך ספרים.
הדבר מאד מצער ומעליב אותו. הוא אומר לעצמו: איזה מטומטם אני, המוח שלי לא בנוי לשום מקצוע. החזירו אותי עכשיו לשיטת הלימוד המפגרת של ימי הביניים – לומדים מתוך ספרים. יקח לי שנים ללמוד את הדבר הכי פשוט. אין לי פה שום עתיד. אני חייב לעוף מכאן. הוא בורח מן המחנה אך תופסים אותו. הפעם, כדי להחזירו מרצון, מגלים לו את סודו של מחנה הלימודים הזה.
הוא נועד לאותם יחידי סגולה, גאונים, שיכולים לחדש את הטכנולוגיה ולקדם את התרבות. הם המחדשים. מוח כמו שלהם לא מבזבזים על 'הורדות'. זהו מוח שיכול להמציא דברים חדשים, אך רק אם הוא יישאר פתוח ולומד. אפשר לחדש רק מתוך הבנה, מתוך מאמץ אישי לפענח את סודות הבריאה. קל מאד ליצור אנשי מקצוע על ידי 'הורדות'. קל מאד ליצור מלאכים. אבל גאונים הם ספורים ולכל אחד יש פוטנציאל אדיר של התחדשות. אחד כזה צריך ללמוד הכל מהתחלה בדרך הישנה, במאמץ גדול, כדי לפתח הבנה אמיתית, יצירתיות וכשרון להמצאות. על פי התורה, כזה הוא האדם. הוא צריך ללמוד בדרך הקשה, אבל כח הלמידה הזה מקנה לו אפשרות של חידוש, של התפתחות אינסופית. הוא 'מהלך' בעוד שהמלאכים 'עומדים' על מדרגה אחת. אלא אם כן, עושים להם 'הורדה' מיוחדת חדשה.
 המלאכים מקבלים מידע מסוים, אבל הם לא מסוגלים לפתח אותו. האדם נולד די ריק, אין לו כמעט שום תכנות מוקדם, אבל הוא ניחן בכח למידה גאוני. כל המלאכים שומרים על הבריאה. האדם לבדו הוא הכח המחדש, היצירתי, בבריאה, בדומה לגאונים של אסימוב, שהם הכח המפרה של התרבות. המלאכים הם במשל שלנו בעלי המקצועות השונים המשמרים את החברה אבל לא מחדשים אותה. האדם הוא כח החידוש בבריאה, שמפרה אותה ומקדם את האבולוציה הקוסמית בכל הרמות, לרבות זו של המלאכים עצמם.


6. 'סוד הנשיקה' לעומת 'הכח של המשגל המלא'
העצמות היא 'כח האין', שמחדש את הבריאה

בכל אופן, יש לשאול כאן, מאיפה בא הכח המיוחד הזה לאדם? הקבלה אומרת, שהמלאכים נבראו מ'זיווג נשיקין' בעוד האדם נברא מ'זיווג יסודות'. בפשטות, מלאך נולד מנשיקה ואילו האדם נולד רק באמצעות משגל מלא – יחוד של איברי המין. לכאורה, הוא נוצר בשיטה גסה יותר, גופנית ותאוותנית. אך ראי זה פלא, דוקא זיווג רגיל, מיני, מושך למטה לתוך טיפת הזרע אור מהמקום הגבוה ביותר בנפש, מ'עצמות' המוחין – מן העצמי הגבוה בכבודו ובעצמו. הנשיקה מושכת אור רק מן הרוח – לא מן העצמות.
כח החידוש, הכח האלוהי האמיתי, כח האין, שמחדש את הבריאה, הוא העצמות. ודוקא הזווג הפיזי הנמוך מאפשר למשוך את טיפת העצמות. זה כמו לחזור ללמוד מתוך ספרים, מתוך המגע הפיזי עם המציאות. המלאכים מתמצאים רק ברובד המנטלי. זאת ועוד, המידע הנחוץ להם כבר מובנה בתוכם, כמו האינסטינקט אצל החיה. אמנם, הם רוחניים וטהורים. הם בטלים לאור; הם עושים בדיוק את העבודה שלהם, אך בשורה תחתונה, אין להם כל כח של חידוש. הם מעין רובוטים רוחיים, אם כי הם ניחנים בתודעה עצמית.

ענבל: אמרנו שכאשר האדם חש את כל המדריגות, את כל המ"ט שערי בינה, נפתח לו שער הנו"ן, שהוא התמצית של כל המדרגות הקודמות. התמצית הזאת עולה לכתר. אולי בתמצית הזאת, שעולה לכתר, ה' בורא לנו מלאך האמור לשרת אותנו ואת הדבר שזכינו לו – הוא מלאך שרת לאותה מדריגה.
אזי, האדם שרכש את הכח הזה של מלאך השרת מפעיל אותו עכשיו כמו אינסטינקט או 'חוש'. כפי שאמרנו, שבתוך המלאך יש את הא' – האל חי בו, כסוג מסוים של אנרגיה ומידע. כל עוד האדם מפעיל את הכוח הזה כשורה, המלאך הזה הוא באמת 'מלאך שרת' – הוא נברא בשביל לשרת את המדריגה הזאת, את התמצית שלה. הוא לא נברא כדי לשכלל אותה. כאשר האדם גומר לבנות את המדריגה, הוא בורא מלאך שרת גבוה יותר למדריגה הבאה שלו.
לי נראה שמלאכי השרת נבראו בהתחלה על ידי האל, אבל בכל פעם שאדם שותף עם הבורא בשכלול עצמו והבריאה, נבראים מלאכי שרת חדשים, פרי שיתוף הפעולה שבין האל והאדם.

אסף: זאת שאלה טובה: מה ההבדל בין המלאכים המקוריים לאלו שהאדם בורא בכל מדריגה? התורה אומרת, שהאדם בורא מלאכים טובים ורעים.

ענבל: אני, אם הייתי מלאך והיה בא אדם ומשכלל אותי, הייתי מנשקת אותו כל היום. הרבה פעמים יש לי את החויה של המלאכיות הזאת. המלאך לא מבין מה שהוא עושה. הוא פועל מתוך ביטול מוחלט לכוח שעובר דרכו. הוא בכלל לא מבין את האנושי. יש לי את המקום המלאכי הזה מאד חזק. אני מרגישה שהמלאך הזה שבי אוהב מאד את הבריות – הוא רוצה לתת את הכח הזה לכולם. אבל כשמישהו משתמש בכח הזה לא טוב, בצורה שהוא לא נועדה בשבילו, אותו כח ממש הודף אותו החוצה. הוא גם יכול לחוות את הקינאה במובן של קנאת ה', לא שהוא מקנא למעמדו. הוא רוצה לשמור על הקדושה בטהרתה. לכן, הוא חייב להשליך החוצה כל מי שלא מתאים לתדר שלה. זה חזק ממנו. זאת הקנאות לה', שיש לנביאים וצדיקים.
כשזה קורה, זה חזק ממני. אני יודעת שבאותו רגע אני פוגעת בהרבה דברים בדרך. אבל כשאני מתחברת בתוכי עם ההיבט האנושי יחד עם הכח המלאכי החזק, אני יכולה שלא להפעיל את גזר הדין. ואז, אני מרגישה שאלהים אוהב אותי יותר. אני לא יודעת להסביר את זה. דוקא מתוך שהצד האנושי שלי כבר יודע להתבטל לצד המלאכי, כאשר הוא רואה שאחרים לא משתמשים בכח הזה נכון, הצד המלאכי רוצה להגן עליהם. זה כמו שמשה אמר, "מחני נא!". הוא לא מוכן לחסל את השוגה. הוא דוקא מגן על עלובי החיים. אני מרגישה שבאותו רגע כאילו מנשקים אותי. אפילו מלאכי השרת לא מבינים, אבל הם מודים לי כי קורה להם משהו טוב. אני לא מבינה את זה, יש לי את זה רק בחויה.
אני חושבת שכאשר האדם משתלט על הכח של מלאכי השרת, דוקא אז הם אוהבים אותו. הוא יודע להתבטל אבל הוא רואה שלא כולם במקום שלו. הוא מבין את הפרדוכסאליות של הקיום, את הדילמה של כל מי שלא מסוגל להתבטל לכח הזה, והוא חווה חמלה.


7. אמת ארצית וצדיק אנושי
בנסיון להפוך למלאך, האדם עלול לאבד את אנושיותו

אסף: כתוב שהצדיקים דומים למלאכי השם צבאות. והוראה חשובה לתלמיד היא לחפש לעצמו דוקא צדיק כזה כדי ללמוד ממנו. יש פסוק האומר, אם דומה הרב הצדיק למלאך השם צבאות, אזי תלמדו תורה מפיהו. הדרישה ממאסטר אמיתי שיהיה דומה למלאך השם צבאות. הבעיה היא, שהמדריגה הזאת לא סובלת חולין, היא שורפת. הקדושה הזו שורפת כי היא לא מבינה את המוגבלות האנושית.

ענבל: אבל כאשר הצדיק כן מבין, כאשר הוא אנושי, הוא מסוגל עם אותו כח לעשות דבר חדש בבריאה, לעדן אותה. אזי, המלאכים מרגישים שהוא ממש עושה את העבודה שלו נאמנה. המלאכים מנשקים אותו וגם הקב"ה מנשק אותו. אני חושבת שזה עושה משהו למלאכים עצמם.

אסף: בספר הזהר יש תיאור דומה למה שאת אומרת. כאשר אדם אומר חידוש תורה אמיתי, באים מלאכים ומנשקים אותו ואת דבר התורה שלו. הכל מנשקים אותו. יש חגיגה, ששון ושמחה – הבן-אדם הוליד חידוש אמיתי בבריאה. בשביל זה הוא נברא. בכח הנפלא של חידושי התורה שלו הוא בורא 'שמים חדשים וארץ חדשה'. לעומת זאת, אם החידוש שלו בא מעולם התוהו, משליכים אותו מכל המדריגות. כל התורה שלו הולכת לקליפות והוא הורס את העולם. נכון, אני יכול להבין את מה שאת אומרת.

ענבל: איך הדבר הזה מתבטא בכוחות הנפש שלנו, בהנחה שאנו לא רוצים שפה של מלאכים?

אסף: בנסיון להפוך למלאך, האדם עלול לאבד לגמרי את אנושיותו. הוא רוצה שלא תהיה לו שום היצמדות, כמו למלאך, להיות מעל צרכי אנוש, אך הוא לוקח את זה למקום של ניכור – הוא מאבד את הלב שלו. אבל אם יש לו את הכח המלאכי ויחד עם זאת, הוא שומר על אנושיותו, על הבנה וחמלה, זה נקרא "אמת מארץ תצמח".
אם הוא מצליח לקחת את האמת הזו, שצמחה מן הארץ, ולהחזיר אותה לשורשה העליון, הוא מחדש אותה. הפעם, האמת הזאת כבר מבינה מה זה להיות אנושי. היא יודעת להעריך את המאבקים של האדם כאן למטה. ואז, נולדת הנהגה טובה יותר של העולמות, שיתוף פעולה הרבה יותר פורה בין האמת הטהורה, השמיימית, עם האמת הארצית – בין האדם למלאכים ולאלהים.